בני ערובה, סדרה ישראלית/אמריקאית חדשה. שעלתה במקביל אצלנו ובארצות הניכר של אמריקה המאוחדת. אפילו הגדילה היוצרים, והסדרה האמריקאית עלתה שבועות מספר לפני אחותה התאומה בארצנו הקטנטונת. מה שמחזק את הדעה שדברים מגיעים אלינו באיחור, גם אלו שנוצרו כאן. יוצרי הסדרה, עומרי גבעון ורותם שמיר, הצליחו לזקק סדרה הראויה, כמות שהיא, לעלות על המסכים ברחבי העולם, ללא הרבה התאמות ושינויים.

נכון, זו אינה הסדרה הישראלית הראשונה שעושה את המעבר מכתיבה בישראל של כאן ועכשיו, לארה"ב, המקבילה. אבל תמיד המעבר הזה בא עם כיפוף גדול ושינויים אין ספור אל מול המקור הישראלי. כך היה עם רמזור, שלא הצליחה לעבד את ההומור הישראלי לזה האמריקאי ונבלה אחרי עונה אחת. כך היה בטיפול, שעברה מתיחת פנים, הזרקה של כוכבים מהשורה הראשונה ושינויים משמעותיים בסיפור, אך שמרה על הפורמט, והחזיקה ברשת HBO כשלוש עונות. כמובן שחייבים להזכיר את חטופים שהפכה להצלחה מטורפת, הומלנד, אבל הייתה צריכה לשנות לגמרי את הסיפור, את הסגנון ואפילו את הז'אנר של הסדרה המקורית.

"זוהי ארץ חמדת אבות.."

בני ערובה, על אף שהיא בתחילת דרכה (פרק ראשון אצלנו, רביעי בארה"ב),  נראה שהסיפור נשאר כמעט אחד לאחד מבחינת הנרטיב, במעבר לארה"ב.  שניהם עוקבים אחרי משפחתה של ד"ר סנדרס/דנון, מנתחת מוכשרת, שבקרוב מאוד סכין המנתחים שלה תעבור מעל ובתוך גופו של הנשיא/ראש הממשלה. אך כדרכם של סדרות פעולה/מתח, העלילה מסתבכת. חבורה של שכירי חרב, שעד לא מזמן עבדו בשביל רשויות הצבא/FBI ועכשיו מסיבה כל שהיא מחזיקים במשפחת הד"ר כבני ערובה. הם ישחוררו כאשר הד"ר, למרות כל "מאמציה", תאבד את החולה שלה על שולחן הניתוחים.

קרובים קרובים, הגרסה האמרקאית.

עכשיו ההפתעה הגדולה. אתמול בערב שודר הפרק הראשון בגרסה הישראלית. לרוב כשאתה רואה משהו בהפקה של מיליון דולר, ואז רואה את ההפקה הישראלית של שקל וחצי….
אם ניקח ונשווה את ההפקה של הומלנד אל מול חטופים, אין סיכוי שלא נרגיש בדלות ההפקה, דבר שיפגום באופן אוטומטי בכל מי שיעבור מהסדרה האמריקאית לישראלית (ולהפך).
אך משום מה בבני ערובה זה לא קורה, אומנם בית החולים ההי-טקי של הגרסה האמריקאית הפך לבית המטבחיים של בית חולים וולפסון, והדשא הגדול של קבוצת הספורט האמריקאית הפך למסדרון בתיכון אפרורי, אבל כל אלו לא גורעים במאומה מהקצב ומהמתח שהסדרה משרה עליך.

"כלכך מעצבן אלו שתמיד נדחפים לתמונה המשפחתית!!"

גם השחקנים, במיוחד שתי השחקניות הראשיות, בהחלט יכולות לעמוד ראש בראש עם מקבילותיהן האמריקאיות. איילת זורר (שטולמן, איש הפלדה) כד"ר דנון, לא נופלת במאומה מטוני קולט (החוש השישי, טרה) כד"ר סנדרס. גם שאר בני המשפחות המשתקפות, נותנים פייט טוב אחד לשני. אך חייבים להגיד, שלפחות בינתיים, ה Bad guys, של הסדרה לא מצליחים להשתקף. דילן מקדרמוט הנהדר (הפרקליטים, סיפור אימה אמרקאי) נותן בסדרה, את אחד התפקידים הטובים שלו על המסך הקטן. מולו עומד יאיר לוטן, שמוכשר ככל שיהיה, כנראה לא יצליח לתת פייט מספיק הגון למקבילו האמריקאי.

אם הסדרה תמשיך בקו ובאיכות שהתחילה, אני צופה לה עתיד מזהיר, גם בערוץ 10 וגם מעבר לים.

 ערוץ 10 כל יום ראשון, בשעה 22:00

מסקנה

שאמא ערובה, פוגשת את את אבא ערובה….. ככה באים בני ערובה לעולם.

ביקור קצר– יש רופא בבלוג ?

ושוב ביקור קצר, הפעם ביקור חולים אצל הדוקטור. השבוע יצא בBBC הפרק החדש של העונה השישית של סדרת הקאלט דוקטור הו.

אבל לפני זה אני אפנה אותכם שוב לדף הפייסבוק שלנו.

הסדרה עוקבת אחר חייזר, אדון זמן, שמטייל לו ברחבי היקום והזמן, אך בעיקר מתמקד בכוכב הקטן שלנו. הדמות עוברת כל כמה שנים גלגול של השחקן המשחק אותה ושל הכותבים המובילים את העלילה. בעונה החמישית היה שינוי מאסיבי בקרב הכותבים ובשחקן המשחק את הדמות. 

הכותב, שהחייה את הדמות ב2005 ,ראסל טי דיוויד, הוחלף על ידי אחד התסריטאים המבריקים, סטיבן מופאט (גייקל, זיווגים). דייויד, שהיה לגמרי מזוהה עם הדמויות ועם הסיפור של 4 העונות הראשונות, הוחלף במעבר חד למדי לסדרה שונה. כל הדמויות והשחקנים שהתחברנו אליהם במשך 4 עונות נעלמו כלא היו. הכתיבה, לעומת העונה הקודמת, היתה חלשה יותר, והדמויות, חוץ מכמה פרקים בודדים, היו מאוד פלקטיות.

גם השחקן הנוכחי, מאת סמית, עורר מחלוקת גדולה. הוא החליף את אחד השחקנים המזוהים והאהובים ביותר של הדוקטור, דיוויד טאנט. זה כמו להחליף טבעת יהלום בטבעת פלסטיק מתוך פרס בקורנפלקס. ממשהו מבריק, נוצץ ויפה, למשהו קופצני, צעקני, פלסטי ועם פפיון. הדוקטור ה11 החדש, נראה כמו ילד קטן וחד מימדי, בעיקר שעוד חקוק לנו בזיכרון המשחק האדיר והעגול של דמותו ה-10 של הדוקטור , דיוויד טאנט.

דוקטור ג'ייקל ודוקטור הייד

אני זוכר שבסיום העונה החמישית קיוויתי שיבינו את הטעות ויחליפו אותו בדמות חדשה, אולם לצערי התבדתי. אז הגיע הספיישל המסורתי של חג המולד בו הופיע שוב, כמובן, סמית כדוקטור. הפעם היה שיפור מסוים, פחות בסיפור, יותר בדמות. פתאום הדוקטור קפץ כיתה, אם כי עדיין היתה תקווה שבסוף הפרק הוא ימות ויוחלף בשחקן אחר.

והשבוע עלה הפרק החדש (מי שלא רוצה ספויילרים מוזמן להפסיק לקרוא כאן).

קריפטונייט ?!

ב5 הדקות הראשונות של הפרק, חשבתי לשנייה שתקוותי התגשמו, הנה, הם הבינו את הטעות, ועד סוף הפרק, יעשו הפתעה אדירה לכבוד החג והדוקטור יוחלף. התקווה שיגיע הדוקטור ה12 התפוגגה תוך מספר שניות, והנה ממשיך לו הפרק עם סמית'.

אך הוא המשיך אחרת, משהו קרה בין סיום העונה החמישית לשישית. אולי לפתע סמית סיים את גיל ההתבגרות, או כנראה שמע את הביקורת שלי על הדמות שלו, לא בטוח מה, אבל משהו שם היה אחר. הוא עדיין היה פלסטיקי, הוא עדיין היה מעצבן, הוא עדיין ענד פפיון. אבל היה שם עוד משהו, אומנם בהבלחות. הבלחות של יצור בן מאות שנים, שראה הכל, חווה הכל, שיש לו חור שחור במרכז הנשמה שהוא מחביא. סמית' הצליח בפרק אחד לעשות מה שהוא לא הצליח לעשות בעונה שלמה.

"את שמחה לראות אותי? או שיש לך טרדיס ברקע ?"

גם הפרק עצמו הצליח ליצור עניין. חוץ מכמה פרקים בודדים בעונה הקודמת, צפיתי בפרקים מתוך כוח האינרציה. זה הדוקטור– צריך ללכת לבדיקה השבועית לא כי אתה רוצה, אלא כי אתה צריך. אחרי הפרק הראשון של העונה הראשונה אני רוצה לראות את הפרק של השבוע הבא. נשאלת השאלה אם הפעם הוא ישמור על קו אחיד באיכות הסדרה, או כמו בעונה הקודמת, שרק הפרקים שמופט עצמו היה מעורב בהם בצורה מאסיבית היו שווים משהו.

לסיכום.

הפרק היה טוב, סמית הראה שאולי עוד יש לו מה להציע, ומופט הראה סימנים של הבנה שאולי כדאי להקדיש טיפה יותר רצינות לדוקטור. הפרק הזה הפיח בי תקווה חדשה לעתיד טוב יותר, עתיד בלי סמית', אבל בינתיים הוא יכול להישאר. זה לא מאוד נורא.

מסקנה

אם אתה כבר הולך לדוקטור, אז תדאג שהוא לא יענוד פפיון.

הTVEYE !!

שבוע קשה עבר עלינו. היום היתה אמורה לצאת עוד כתבה על מסע בזמן, אבל היא תדחה לפעם הבאה.
השבוע עברנו כמה אירועים קשים, כמובן שלבנו ומחשבותינו עם פצועי והרוגי השריפה, אך לצערי הבלוג הזה לא מותאם להספדים על גיבורים אמיתיים, רק על גיבורי תרבות.

גם בגיזרה הזו היו השבוע שתי פגיעות רציניות שעליהן נדבר היום. מותם של השחקן המחונן (אם כי לפעמים מעיק) לסלי נילסן, והבמאי ארווין קרשנר, שביים את "מלחמת הכוכבים : האימפריה מכה שנית". שניהם נפטרו השבוע בהפרש של יום. נילסן מסיבוכים של דלקת ריאות וקרשנר מסרטן ריאות.

קירשנר טופס ראש עם יודה

מר קרשנר יסלח לי (ואני מקווה שגם אתם) אם תרשו לי להתמקד בלסלי "אל תקרא לי שירלי" נילסן.

נילסן התפרסם בשנים האחרונות בעיקר בזכות הקומדיות המטורפות שלו, בהן הוא לרוב  משחק את אותה דמות (אם כי בשמות אחרים). הקרירה שלו התפרסה על חצי מאה והיתה מגוונת בצורה בלתי רגילה.

הוא התחיל את הקריירה שלו דווקא בתקופת הזהב של הטלויזיה, בשנות ה50, תקופה שבה עדיין הכל צולם ושודר בצורה חיה מהאולפן. רק ב1950 הוא עשה מעל ל50 סדרות. לסלי החליט שהוא יהיה שחקן מצליח והוא אכן עבד קשה, קשה מאוד. ההזדמנות הראשונה שלו על מסך הכסף הגיעה רק ב– 1956 במחזמר "מלך הנוודים" שביים מייקל קורטיז (קזבלנקה) שהתבסס על האופרטה רודולף פרימל. התפקיד של נילסן היה קטן, אך  כאן המקום להוסיף גם שהוא היה בלתי נשכח. אבל הוא נשכח. נילסן היה שחקן יפה שניסה להצליח בעיר מלאה בשחקנים יפים שמנסים להצליח, אבל הוא לא מצא עדיין שום דבר שייחד אותו משחקנים יפים אחרים (הוא היה גבר מאוד נאה בצעירותו). ובכל זאת, הוא תפס את תשומת ליבו של אחד המפיקים הגדולים באותה תקופה, ניפאק, שהחליט לתת לו תפקיד ראשי בסרט מד"ב חדש. הסרט הוא עיבוד מד"ב לסערה של שייקספיר, ובמשך השנים הפך להיות סרט קאלט "הכוכב האסור" (Forbidden Planet) .

" הוא אמר משהו על הבלורית שלי?"

לאחר זה המשיך לשחק בסדרה של סרטים שונים, אף אחד מהם לא זכה להצלחה מיוחדת. ב57 הופיע בתפקיד ראשי בקומדיה רומנטית, אך התפקיד היה תפקיד דרמתי. למרות שנצנצו כמה סממני הומור ממנו, הוא מיד שב לשחק בסרטים רצינים יותר. אך לבסוף הוא התיאש מהקולנוע, וכשניגמר החוזה שלו בחברת MGM, שב נילסן לטלוויזיה ושיחק את התפקיד הראשי במיני סידרה של חברת דיסני "שועל הביצות" על תקופת מלחמת העצמאות של ארה"ב. התוכנית היתה להצלחה ונילסן המשיך להתגלגל מתפקיד טלויזיוני אחד לשני אך לא ממש נחקק בתודעה הציבורית. ב 1977 אפילו הופיע בסרט עטור הכוכבים "הרפתקאות פוסידון" – סרט אסונות ידוע על ספינת שעשועים המתהפכת על גבה.

אך הפריצה האמיתית שלו הגיעה רק ב1980,כמעט 30שנה מאז שהתחיל לרדוף אחרי החלום.

האחים הפרועים (יש שיגידו חולי הנפש) דייב וג'רי צוקר, החליטו שנמאס להם מכל סרטי האסונות והחליטו לעשות פרודיה פרועה ואנרכיסטית על הג'אנר. מה שיצא בסוף היה "טיסה נעימה" (!Airplane).

ותודה שטסתם פלונטר

האחים צ'וקר סיפרו שהם חיפשו בהתחלה קומיקאים שונים כדי ללהק לסרט, אך לא מצאו כאלו ,ומתוך החלטה, הם החליטו לקחת שחקנים רציניים ולתת להם את התפקידים הקומיים. אז חוץ מלסלי נילסן, זה גם היה התפקיד הקומי הראשון של פיטר גרייבס (משימה:בלתי אפשרית) וגם של לויד בריג'ס, שאחרי 30 שנה בתפקידים רציינים נפתחה לו הדרך לקרירה חדשה בתור קומיקאי (לרקוד עם טייסים, ג'ו נגד הוולקנו ועוד).

דמותו של נילסן היתה העוגן המרכזי בסיפור, אם כי לא התפקיד הראשי. זו הדמות שמעתה הולכת ללוות אותו בשאר הסרטים. הוא לרוב לא באמת קולט מה קורה סביבו וגם לא לגמרי מבין תמיד דברים בהקשרם הנכון. למשל, מה שיהפוך לאחד ממשפטי המחץ שלו היה כאשר אחד הנוסעים במטוס אמר לו "Surely you can't be serious?"  (אתה בטח לא רציני) ונענה על ידי נילסן בפנים חתומות "I am serious. And don't call me Shirley” (אני רציני ואל תקרא לי שירלי) בגלל הדמיון הצלילי בין המילים – רציני ושירלי. המשפט הזה אף נכנס לרישמת 100המשפטים הגדולים של הקולנוע (במקום 79). משחקי מילים כאלה יהפכו לסימן היכר בסרטים שלו.

הניגוד בין המשחק הרציני של נילסן למשפטים ולמצבים שהוא מוצא את עצמו בהם, יוצרים ניגודיות כזו שמעצימה את הקומדיה. את התהום הזו הבינו האחים צ'וקר וב82 הם יצרו במיוחד בשביל נילסן סדרת טלוויזיה "יחידת משטרה!” (!Police Squad).

הסדרה היתה כישלון וירדה אחרי 6פרקים בלבד (אך למרות זאת נילסן קיבל מועמדות לאמי על התפקיד הזה) והיא אף שודרה בישראל ברשת הכבלים. אחרי 6 שנים החליטו האחים שהסדרה לא מיצתה את עצמה, אבל אף רשת  טלויזיה לא הסכימה לקבל סדרה כושלת, והאחים צ'וקר החליטו לעשות מה שהם עושים הכי טוב –בלגן!
 אחרי שהם עשו בלגן הם גם החליטו לעשות סרט , את "האקדח מת מצחוק" (Naked Gun) או בשמו המלא באנגלית The Naked Gun: From the Files of Police Squad!. הסרט זכה מייד להצלחה מסחררת, גרף 72מיליון דולר (סכום לא פעוט לשנות ה80) וביקורות מהללות. הסרט זכה לעוד 2המשכונים "האקדח מת מצחוק 2וחצי" ו"האקדח מת מצחוק 33ושליש".

קוואבאנגה!!!!

נילסן אף אמר שהוא רוצה לעשות סרט רביעי, מה שלבסוף לצערנו לא יצא לפועל.

בין טיסה נעימה לאקדח מת מצחוק, נילסן ניסה לחזור ולגלם תפקידים רצינים, אבל לא ממש הצליח. הוא קיבל כמה תפקידים קטנים בסרטים שונים אך שוב, לא משהו שנחקק.

נילסן הבין את הרמז, והתחיל לשחק בכל קומדית סלפסטיק אפשרית, רובן היו טיפשיות, חלקן היו גאוניות וחלקן היו פשוט מעצבנות, כמעט כל סרטי החלל/המליונר/הנמלט/אונס הגופות (ומה לא) ….מת לצחוק.

מתקפת המשובטים

משחקן בינוני לקומיקאי גדול.

מסקנה :

אל תקראו לי שירלי, היא מסוכנת