אתה לא מכיר אותי ,אבל אני מכיר אותך,עכשיו אני רוצה לשחק משחק
(המסור2004)
את צ'ארלס דארווין כולם מכירים,הבחור שגילה (או המציא,תלוי את מי שואלים) את תורת האבולוציה.תורהש בה כל זן של יצור חי מתפתח לאורך השנים ועובר שינויים, משתנה והופך ליותר מתואם לסביבה שלו. לדוגמה הג'ירפות, הג'ירפות היו צריכות להגיע לעלים הגבוהים אז במשך מיליוני שנים הצוואר שלהן התארך והתארך עד לגובהו היום.אבל האם התאוריה הזו תקפה רק לבעלי חיים?
מה בנוגע לסרטים? האם סרטים גם עוברים תהליך אבולוציוני? האם הם עוברים תהליך כזה בגלל שהצופים גם עוברים תהליך דומה?
בשנים האחרונות,חוקרי קולנוע שונים גילו זן חדש של סרטים שצומחים כאן בקולנוע המרכזי,המיינסטרים,סרטי הפאזל.
הסרטים האלה גורמים לנו לעשות משהו שלא מצפים מאתנו בדרך כלל בקולנוע מיינסטרימי, וזה לחשוב. הסרטים שמגרים לנו לא רק את תאוות הסיפור שלנו אלא מגרים לנו גם את המוח.לחשוב בסרט? כן.סרטים כאלו שעד לא מזמן היו נחשבים לסרטי סינמטקים וסרטים פלצניים הופכים להיות אט אט חלק מהקולנוע ההוליווידי ,ואף להוות זרם מרכזי בתוכו.אבל הסרטים האלו לא מסתפקים שם, הם לא רק מגרדים לנו במח ואז נעלמים,הם הופכים לחלק מעולם מעריצים שלם שנבנה סביבם.
אבל מה הם הסרטים האלה? מה הסימפטומים שלהם? איך מזהים אותם? למה הם בכלל כאן? ומה זה אומר?
כל זה בסדרת הכתבות הקצרה בנושא סרטי הפאזל .
הסינדרום הסיני
הסינדרום הסיני
אבל נתחיל קודם כל בתסמינים של המחלה החדשה הזו,שלהקולנוע המחשיב.
קודם כל צריך להבין מה הם אותם סרטים? ובכן,אנחנו מדברים על סרטים שמשחקים איתנו.מדובר בסרטים שמשחקים משחק בשתי רמות שונות: הרמה הראשונה היא הרמה הסיפורית של הסרט,מישהו משחק משחק עם הדמות, בלי שהדמות יודעת שמשחקים איתה או שהיא יודעת שמשחקים איתה,אבל לא יודעת מי.אפשרלתת לדוגמא את שתיקת הכבשים או המשחק של דייויד פינצ' עם מייקל דאגלס , אבל הדוגמא הכי טובה היא כמובן המסור. ג'יגסו היא דמות אב כל יודעת העוטה מסכה.שכל רצונה הוא לשחק משחק,משחק על החיים והמוות.
הסוג השני של הסרטים הוא הסרטים שמשחקים עם הצופים,בדרך כלל באמצעות שלילת מידע מהצופה,או לכל הפחות אי חשיפת המידע כולו.כמו במועדון קרב (גם) של פינצ' 'או מומנטו של כריסטופר ניולאן .או הסרט ששיחק בכולנו ללא יוצא מן הכלל,החשוד המידי.רבים אף התעצבנו על החשוד המידי, מכך שכל הסרט הוא למעשה תרמית. כל הסרט אנו צופים במשהו שלא קרה,מצד שני כל הקולנוע מבוסס על אותו רעיון ממש.קיזר סוזה הוא כנראה באמת גאון קולנועי,סליחה לא קיזר סוזה,בריאן סינגר.
יש גם סוג שלישי של סרטים שהם בעצם ערבוב של השניים הקודמים,זה קורה כאשר משחקים איתנו ועם הדמות באותו זמן במקביל.אנו לומדים יחד עם הדמות על המצב שלה,כמו בחוש השישי או בכל סרט אחר של מ.נייט שאמלהמהדינגדונג ,שבו גם אנחנו וגם הדמות לא יודעים את הטבע האמיתי של התעלומה עד סופה.
עוד מאפיין של סרטים האלו זאת העובדה שהם לא רק משחקים לצופים בראש, אלא שגם לגיבורים שלהם יש בדרך כלל ראש משוחק לרוב הגיבורים יש מאפיין יחודי,המחשבה שלהם, דרך התפיסה שלהם את העולם,נגדיר אותה במקרה הטוב כאחרת ובמקרה הרע כמוח חולה ומעוות. הסרטים שוב משחקים עם הקהל,אבל הפעם בצורה קצת אחרת הם שוברים את הכלים ומראים לנו את העולם דרך עיניו ותפיסת המציאות של הגיבור.אם ברוב הסרטים הקלאסים היינו תופסים את המציאות האובייקטיבית, איךהעולם תופס את הגיבור,הרי שבקולנוע החדש הזה אנחנו לרוב נחווה את המציאות הסובייקטיבית של הגיבור,כמו במועדון קרב,שם אנחנו מאמינים יחד עם הגיבור שטיילר דרדן והחברים החדשים שלו הם דמויות בשר וצלוליד בדיוק כמוהו, ואנחנו מתפקחים מהתפיסה הזו רק כאשר הוא מתפקח. רק שהוא מבין שטיילר דרדן זה בעצם גם הוא, אז אנחנו מבינים יחדיו ,ולאורך כל הסרט אנחנו חווים את המציאות כמו שהוא חווה אותה.
דוגמא טובה אחרת אפשר למצוא בלהיט המטריקס.במטריקס אנחנו חווים את העולם של ניאו, הגיבור כמו שהוא חווה אותו,כעולם אמיתי וממשי,גם אם במציאות האובייקטיבית העולם שהוא חי בעולם שיקרי .אנחנו מגלים מה זה המטריקס רק כאשר ניאו לוקח את הכדור האדום ומגלה מה העולם האמיתי האמיתי,אם הוא באמת מגלה (קיאנו לא ממש עושה עבודה טובה בלהאמין שהוא יכול לגלות משהו), אנחנו צמודים לתפיסה הקוגניטיבית של ניאו לאורך כל הסרט.
אבל חשוב להדגיש שזה לא רק סרטים עם טון אפלולי. הספקטרום של הסרטים האלה חוצה ג'אנרים וסגנונות.גם את המופע של טרומן, קומדיה קלילה עם ג'ים קארי אפשר להכניס לקטגוריה הזו של דמות אב גדולה שמשחקת בעולם של הגיבור.
אבל הדבר הכי מדהים בסרטים האלו הם לא הדמויות, גם לא ,אפילו לא האפקטים. מה שהכי מדהים בסרטים האלו הם הצופים. העובדה שמישהו משחק עם הצופים, עובד עליהם,משחק איתם, משגע אותם,והם אוהבים את זה.
הצופה עומד מול אלמנטים שלא תמיד מתאחדים למשהו קהורנטי וברור.למשל,אני אתן פרס למי שיכול להסביר לי את דוני דארקו בשני משפטים. בסרטים האלו לא תמיד כל החלקים מתישבים לגמרי עם הסיפור.אבל עדיין החוויה הכוללת היא שלמה והגיונית–מה שאומר שאנחנו מתעסקים בחוויה שהצופים מזהים אותה כמשהו רלוונטי שהם יכולים להשליך על העולם שלהם. ישלנו כאן סוג חדש של תקשורת עם צופים וסוג חדש של צופים.
הסרטים בעצם שברו את החוזה ארוך השנים שהיה בין הקולנוע לצופים. תמיד עמד החוזה על כך שהקולנוע מראה לנו התרחשות כאילו היינו זבוב על הקיר,הצופה היה רק עד למתרחש על המסך.המסך לא היה משקר על מה שמתרחש מולנו ואנחנו לא שואלים שאלות. הקולנע תמיד הדגיש מתי חלום בסרט הוא רק חלום, מתיפלאשבק הוא פלאשבק. אבל החוזה הזה נשבר ועכשיו הצופים כבר לא מסתפקים בלהיות רק זבוב, הם רוצים להיות פיל בחדר. הם רוצים להיות מאותגרים, הם רוצים שהיוצרים יכירו בעובדה שהם חלק מהסרט ולא רק צופים.
היום הקולנוע חוזר לאן שהוא היה ב10 השנים הראשונות שלו,למקום של מחקר,שלנסיון,לתקופה שנקראה "ראינוע האטרקציות", בוציפו מהקהל שיעזור לפתור תעלומות ואף קיבלו פרסים, ביןהפותרים הוגרלו מקטורן ותקליט.
לייט מוטיב
אלו היו הסימפטומים והרקע הכללי , אבל חוץ מהסימפטומים אפשר למצוא כמה וכמה מוטיבים חוזרים בכל הסרטים האלו.
1.
הגיבור בדרך כלל יהיה עד לאירוע או אפילו ישתתף באירוע שהוא עצמו, ולרוב גם הצופים, לא יבינו את ההשלכות ואת ההקשר שלו. יש כאן חשד ולפעמים מוצדק של בעיתיות של סיבה ותוצאה,והמשכיות קו ישיר.הדוגמא הכי טובה לפי דעתי הוא הסרט הפסיכי והמעולה של דיויד לינץ, כביש אבוד,שבנוי כמו רצועת מוביוס אין סופיות,רצועה שאין לה התחלה,אין לה סוף, אין לה פנימיות וחיצונויות, שמאפינת הרבה מאוד סרטים כאלה.
2.
הגיבור לרוב יהזה עולם או פשוט לא מבחין בין מציאות לבידיון, אבל בניגוד לסרטים כמו "רתיעה" של פולנסקי, בוראו את העולם של הגיבור מתפורר ואת התפיסה שלה של שיגעון.בסרטים החדשים אין הבדל סיפורי/קולנועי בתפיסה הזו של הגיבור, אנחנו והוא רואים את העולם כשלם. למשל בהקומה ה13 אנחנו חווים את 1999 כעולם האמיתי,בדיוק כמו שהגיבור חווה אותו.
3.
לגיבור יש חבר ,בן–לוויה, מורה, מנטור, סנסאי, ארנב ענק מדבר…. או כל דבר אחר, שמתברר לבסוף שהוא מדומיין. שוב מעודון קרב, ישלו מערך שלם של דמויות חברים שהם מדומיינים. טיילור הוא יציר הדמיון שלו והוא החבר הכי טוב שלו והשותף שלו, מארלה היא מדומיינת והיא מאהבת שלו ושל החבר הדמיוני שלו……כן, זה קצת MUSTUP אם חושבים על זה,אבל זה חלק מהעניין.
4.
הגיבור צריך כל הזמן לשאול את השאלה, “מי אני!?” למשל כמעט בכל סרט שמבוסס על סיפורים של פיליפ. קי דיק (בלייד-ראנר, זיכרון גורלי), ואפילו לשאול את עצמו "אם אני חי או מת".האמת "העצמית" של הגיבור בסרטים האלו היא תמיד לא ברורה, גם לא תמיד לעצמו.
5.
לא רק שהגיבור לא מבחין בין רמות המציאות השונות,הוא לרוב גם לא ידע בכלל שקיימת עוד רמה והוא כלוא רק בתפיסה אחת,יחד עם הצופים.ובעצם כל העלילה סובבת סביב אותה טעות בתפיסה הקוגניטיבית, ולרוב הצופים יגלו את הטעות הזו יחד עם הגיבור,וההרגשה שהגיבור עובר תעבור גם על הצופה, התחושה של "הכלה שתנה, כל מה שראינו לא היה מה שראינו". למשל בממנטו, כאשר הגיבור לא מצליח בכלל ליצור רמה קוגניטיבית אחידה ובגללה ממשיך לגלגל טעות אחר טעות.
עם כל הארסנל הזה של סימפטומים ומוטיבים אפשר להתחיל לתקוף ולהבין את הסרטים האלו.
בשבוע הבא: המקרה המוזר של הסיפור המורכב בשעת לילה מאוחרת
מסקנה
גם קצת מאמרים אינפורמטיביים טובים לגוף ולנשמה
העולם המופלא של התרבות 