זה מטוס, זה סופרמן, לא זה ציפור !! והציפור הזו יודעת לעוף.
סרטו החדש של הבמאי המוערך, אלחנדרו גונסלס איניאריטו (בבל, אהבה נושכת), נושק כנפיים וממריא אל-על במהירות על קולית. הסרט יוצא למסע חיפוש עצמי ברבדים שונים ומרובים, ששלובים זה על גבי זה במארג בלתי נגמר של שכבות.
הסרט עוסק בשחקן הוליוודי שעבר את שיאו – רייגן, ש\אותו מגלם השחקן מייקל קיטון (באטמן, ביטלג'וס). רייגן הוא שחקן המזוהה עם גיבור העל הפיקטיבי (לא שיש גיבורי על אמתיים) בירדמן, איש הציפור. במהלך הסרט, ריגן מנסה למצוא ולהמציא את עצמו מחדש כשחקן ובמאי תיאטרון מוערך, ובעזרת מהפך זה, רוצה רייגן למרוט את נוצת העבר שלו כבירדמן ולהיפטר אחת ולתמיד מהצל הרודף אותו באופן פיזי ומטפורי.
"יכול להיות שעכשיו דרכתי על קקי של ציפור?!"
אך הצל שממשיך לרדוף אותו גם באופן מטפורי ולא פחות מזה באופן פיזי, הוא הזהות הסודית שלו כדמותו של בירדמן, אשר הותכה אל תוך אישיותו של רייגן ומלחששת לו באוזן ובמוחו את הספקות והפחדים שלו ללא הרף, דוחפת ומושכת את דמותו של רייגן כרצונה.
המסע הזה נראה אישי מתמיד כאשר לתפקיד רייגן מלוהק לא אחר מאשר באטמן האגדי, מייקל קיטון, שהיה הבאטמן בסרטיו של טים ברטון בסוף שנות ה80. לא פעם הסרט דואג להזכיר לנו, שבירדמן של רייגן ובאטמן של קיטון, אחים תאומים הם. בירדמן, דמות קולנועית שהתחילה או העירה, את סרטי גיבורי העל, מזוהה עם אותו מהלך שעשו סרטי באטמן בסוף שנות ה80. גם העובדה שרייגן, ממש כמו קיטון, ויתר על חוזה שמנמן של כמה עשרות מיליוני דולרים רק בכדי לחזור ולעטות עליו את תחפושת הגיבור רק מחזק את הקשר ההדוק בין הדמות על המסך ובן דמותו הבשר ודם.
"תשמע בדיחה, שר האוצר ניכנס למסעדה…."
מה שמחזק את הקשר, בין הסרט לעולם שלנו, הוא זריקת השמות והאזכורים כמו "רוברט דאוני ג'וניר שמגלם את איירון מן" או שמות אחרים של דמיות סרטים ושחקנים המככבים במסת סרטי הקומיקס בשנים האחרונות.
ריגן מאמין שאם יצליח לעלות מחזה תיאטרלי מוצלח בכיכובו ובבימויו על במות ברודווי, אז הקשר בינו לבין הציפור ינותק והוא יוכל לעוף לקריירת סולו נטולת כנפיים ומקור. אך העבר שלו והווה שלו לא מרפים ממנו לרגע.
ביתו, סאם, שעובדת יחד איתו על הפקת התאטרון, מגולמת על ידי אמה סטון (העזרה, ספיידר-מן המופלא) הנפלאה, שמשמת כתזכורת תמידית לעברו וכישלונות העבר שלו, הן כאבא והן כשחקן. גם סאם סוחבת על עצמה מטען עבר לא קל בתור בת של…
"תראו, ציפור מתה"
למיקס המשפחתי הזה תוסיפו גם את צוות השחקנים של ההפקה: השחקנית לאוורה ששוכבת עם הבמאי , את לסלי (נעמי ווטס) כוכבת מזדקנת שממתינה עדיין לפריצה שלה ובן זוגה שחקן התיאטרון המוערך, המוכשר והמשוגע מייק (אדוארד נורטון).
"הבא ונתגוששה, הרם ידיך"
מאחורי הקלעים עומד המפיק שהוא גם עורך הדין וחברו הטוב ביותר של רייגן, ג'ייק. את ג'ייק מגלם בתפקיד מדהים, זאק גאליפינאקיס שמוכר לנו יותר בתור המשוגע מסרטים בדרך לחתונה עוצרים ב….
זאק עוטה עליו הפעם תפקיד דרמתי מאופק, שאותו הוא מבצע בדיוק מפליא.
הסרט עצמו מצולם ומוצג לנו כפנטזיה ריאליסטית. ז'אנר מיוחד ומעניין בפני עצמו, שמעניק לסרט מגע קסום שמבלבל את הצופה בנוגע למה שמתרחש על המסך. השימוש הקולנועי בסרט, בהרגשת השוט האחד המתמשך והשימוש במוזיקה סינכרונית ואי סינכרונית של הסרט, צובעת את הסרט בצבע אפור קסם.
"איזו סוכה, קצת הגזימו עם הקישוטים השנה"
לפי דעתי הסרט הוא אחד הסרטים הטובים והמפתיעים שיצא לי להיתקל בהם בשנים האחרונות, הוא מספק הצצה לתוך עולם של הזיה, דמיון ומציאות שמכה לך בפנים. סרט שמלוהק בצורה מושלמת כמו מסיכה לגיבור על.
צב, צבי, צבי הנינג'ה. זהו משפט שכל ילד שגדל בשנות ה-90 יכול לדקלם בעל פה. צבי הנינג'ה הם תופעה תרבותית שלא מוכנה לשכוח כבר למעלה מ-30 שנה!
"מיכאלנגלו! שוב לא הפרדת צבעים בכביסה ?! "
לטובת מי שחי על מאדים, צבי הנינג'ה הם חבורת 4 צבים, רפאל, מיכאלאנג'לו, דונטלו וליאנרדו. חבורה שמצאה עצמה עוברת מוטציה מוזרה, שהפכה אותם לאנושיים. בעזרת אביהם המאמץ, הסנסיי ,מורה, רב אומן לאומנות לחימה, ספילנטר(בגרסאות מסוימות המאטו יואשי) הם הופכים לנינג'ות אנושיות. הצבים נלחמים ברב הנבל, אורקו סאקי, הידוע בכינויו השרדר (הגורס). שרדר, עובד בראש ארגון הפשע, הרגל. וכל זה, ללא ספק אחד הסיפורים ההזויים ביותר שיצאו אי פעם בעולם הקומיקס והקולנוע.
המקור !
הצבים ועולמם עברו כבר אין סוף גרסאות, וכמה סרטי קולנוע באורך מלא. למרות שהצבים קיימים כבר מאמצע שנות ה-80, רק בתחילת שנות ה-90 הם התחילו לצבור מעמד של כוכבי על.
הצבים חלק מעולם הקומיקס כבר משנת 1984 – הקומיקסים המקוריים של הצבים, היו אפלים ובעלי הומור שחור, אך הקומיקסים הראשונים, שיצאו בהפצה נמוכה לא כבשו את הציבור. רק ארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1988, כאשר הקומיקס קיבל חיים בסדרת האנימציה הקאלטית, התחיל "שיגעון הצבים".
שנתיים לאחר מכן בשנת 1990, יצא סרט הקולנוע הראשון של הצבים, שהיה מבוסס על הקומיקסים ולא על סדרת הטלוויזיה, מה שנתן לו גוון אפלולי ומסתורי יותר מהסדרה המצויירת. הסרט היה הצלחה כבירה, והפך לאחד הסרטים המרוויחים ביותר של אותה השנה. אחרי הסרט הראשון הגיעו עוד שני סרטי המשך וסדרת טלוויזיה נוראית.
השנה הוחלט לאתחל את סדרת הסרטים. כאשר לראשונה נשמע על האפשרות הזו, המעריצים חגגו. הם חגגו לפחות עד לנקודה ששמעו מי עומד מאחורי ההפקה המחודשת, מייקל "אני רצחתי את הרובוטריקים" ביי. הסרטים של מייק ביי, במיוחד החידושים שלו לסדרות ישנות, ידועים בעיקר בהרבה מאוד פיצוצים וקצת מאוד תוכן. באותה הזדמנות גם דלף לרשת חלק מקווי התסריט, שם המעריצים הזדעזעו לגלות שהצבים לפתע בכלל גזע מהחלל החיצון שהגיע לכדור הארץ. קולות זעקה קמו בכל העולם ודרשו לראשו של ביי. בסוף היו גם קצת חדשות טובות – התברר שבסוף ביי לא יביים אלא רק יפיק, ובנוסף, שהכותבים המקוריים של הקומיקס, פיטר ליירד וקווין איסטמן הועסקו כיועצים בפרויקט. החדשות האלו כבר השביעו את רצון הציבור.
Teenage Regular Ninja Turtles
צבי
OK, כל זה טוב ויפה, אבל מה לגבי הסרט עצמו? התשובה הקצרה היא : תלוי
"אתה שמח לראות אותי? או שיש לך שתי חרבות ביד?"
התשובה הארוכה היא: צבי הנינג'ה החדשים, הם בדיוק זה, חדשים. כמו שאמרנו הצבים, כל כמה שנים עוברים מתיחת פנים ומשתנים, מהקומיקס הקודר והאפל אל סדרת האנימציה הראשונה והילדותית אל סדרת הקולנוע הריאליסטית וכו… הסרט החדש שוב משנה קצת את הצבים, גם במראה שלהם, וגם באישיות שלהם. אל תבואו עם ציפיות לראות את הסדרה המצויירת משנות ה-90, למרות שיש הרבה מאוד קריצות אליה בסרט, הוא בהחלט לא מנסה לשחזר אותה.
הסיפור כן נשאר יחסית זהה, עדיין 4 צבים (מכדור הארץ תודה לאל) נחשפים לחומר מסתורי, שהופך אותם לאנושיים. גם כאן יחד איתם נחשף לחומר עכברוש שמאמץ אותם, וגם כאן הוא מלמד אותם להיות נינג'ות בגיל ההתבגרות.
על 4 אחים דיברה התורה
חלק מהדמויות המוכרות נמצאות בסרט, כמו שרדר וכמו הכתבת וחברתם של הצבים, אפריל אוניל. גם בסרט הזה אפריל אוניל מופיע ככתבת חדשות, אך עלי לומר שדמותה עברה שדרוג רציני ולטובה בסרט הזה. תפקידה של אוניל כבר לא רנדומאלי כבעבר, אלא כעת הוא חלק אינטגראלי מעולמם של הצבים.
יהודה ברקן – הדור הבא
מי שלא מופיע בסרט החדש, הם בעיקר הדמויות האהובות מהסדרה המצוירת (קראנג, ביבופ ורוקסטדי). בהחלט מובן הרצון של לא להעמיס דמוית אבל אולי כן היה אפשר לקרוץ לכיוונם.
הסרט מלא בקטעי אקשן משעשעים וחילופי דברים מהירים ושנונים בין הצבים. אך למרות כל זאת מורגש בעיית קצב מסוימת בסרט. לעיתים מרגישים שהסרט קצת נמרח, אך כאשר מגיע עוד קטע אקשן אתה שוכח מה היה לפני שנייה.
צבי הנינג'ה
לסיכום, אפשר להגיד שהסרט הוא בהחלט סרט שכדאי ללכת אליו בימי הקיץ. בין אם אתם גדלתם על הצבים ובין אם מעולם לא ראיתם צבי הנינג'ה בפעולה, אפילו אם סתם יש לכם שעה וחצי פנויה ולא בא לכם לחשוב יותר מידי – הסרט מצליח לשחזר ולאתחל את הכיף שהצבים סימלו לכל כך הרבה דורות של ילדים.
האביר האפל, איש העטלף, באטמן. אחד הגיבורים הידועים והאהובים ביותר בעולם, חוגג השבוע 75 קיצים, או במקרה של באטמן חורפים.
באטמן: מתחיל
באטמן הופיע לראשונה על דפי הקומיקס של חברת DC קומיקס, אותה חברה ששנה קודם הביאה לנו את סופרמן. DC, אחרי ההצלחה הפתאומית של סופרמן, חיפשה דמות נוספת של גיבור שיצטרף אל רב המכר שלה. הוצאת, DC קומיקס, פנתה אל שניים מהעובדים בחברה שלה, בוב קיין וביל פינגר. החברה ביקשה מהשניים "שיתפרו" להם חליפה נוספת לגיבור חדש. השניים ישבו וחשבו ולבסוף רקחו דמות חדשה, שמבוססת על סרטים וסיפורים שונים שהם אהבו.
כחובב קולנוע מושבע, ניזכר בוב בסרט אימה/קומי שראה, העטלף (The bat) מ1926. הסרט עוקב אחרי פושע פסיכופט שמתחפש לעטלף ענק, קופץ על גגות ניו יורק ורוצח אנשים.
אותו עטלף, רגע לפני שהוא רוצח את קורבנותיו, מאיר את חלל הבית עם פנס מיוחד שיצר את סימן העטלף על הקיר.
פינגר כחובב "ספרות זולה" מושבע, נזכר בסדרת הסיפורים שהוא אהב, שהייתה מאוד פופולרית באותן שנים: זורו. זורו למי שלא זוכר, מספר על מיליונר בעל חווה, בלוס אנג'לס של מלחמת העצמאות המקסיקנית. בעל החווה דון דייגו דה לה וגה, שביום הוא רודף נשים וממון, ובערב הוא עוטה על עצמו מסכה וגלימה שחורה, ובעזרת כישורי הלחימה הנעלים שלו, נלחם למען הצדק.
"אתה שמח לראות אותי או שיש לך חרב ביד?"
שניהם גם מאוד אהבו את ההרפתקאות השונות של הבלש המפורסם ביותר בעולם, שרלוק הולמס. השניים החליטו לזרוק גם קמצוץ של אותו בלש אנליטי לתרכובת.
כך השניים עבדו על המתכון שלהם ומידי פעם תיבלו את העלילה בגיבור כזה או אחר. זרקו את הרעיונות שלהם לבלנדר, עד שלבסוף קיבלו קציפה אחידה, שממנה יצא האביר האפל, באטמן.
"אתה מחזיק אותי, אבל מי מחזיק אותך?"
אז נכון, השניים הצליחו להוציא גיבור מאוד מוצלח, אבל כבר נאמר שגיבור טוב נמדד גם לפי הנבלים שעומדים בפניו. שוב השניים חזרו אל מטבח הדמויות שלהם, יחד עם חבר חיזוק, ג'רי רובינסון. השלושה עבדו על דמות נגדית לבאטמן ורקחו את הג'וקר.
גם הפעם השפעות שונות מעולם התרבות נכנסו לתמונה. אך כעת זה היה יותר ממוקד. מקור ההשראה הראשי שלהם היה הספר של הסופר המפורסם, ויקטור הוגו (עלובי החיים, הגיבן מנוטר דאם), "האיש שצחק". כמה שנים לפני כן (1928) גם הפך לסרט אילם ידוע ביותר, בעל אותו שם. את הסרט ביים הבמאי הגרמני האקספרסיוניסטי, פול מוני.
הסיפור מספר, איך לא, על ליצן חצר פסיכופתי, סדיסטי ורצחני.
מצא 13 הבדלים, בין הפותרים יוגרל מנוי שנתי לבלוג
באטמן: ממשיך
במשך השנים דמותו של באטמן המשיכה להתפתח על ידי בוב קיין ופינגר וגם על ידי כותבים אחרים. כל אחד הביא לדמותו של בטמן את ההשפעות השונות מהעולם התרבותי שלו. חלק מהדמויות היו מעולם הקולנוע, חלק מהספרות ואפילו מתוך דמויות קומיקס אחרות.
מהר מאוד, דמותו של באטמן גם מצאה את מקומה על המרקע הגדול. באטמן הוא ללא ספק, גיבור העל המצולם ביותר לקולנוע. הפעם הראשונה שבאטמן הופיע על המסך הגדול הייתה כבר ב1940, הרבה לפני סופרמן.
מה שמאוד מפתיע, זה שלפעמים כותבי הקומיקס של באטמן, מקבלים השראה מסרטי באטמן.
גיוון ברשימת הסרטים של סינימה YES חן
בחלק גדול מהפעמים, כאשר באטמן נזרק החוצה לעולם האמתי, הוא חזר כמו באטורנג (הבומרנג של באטמן) ישירות לתוך הקומיקס.
בשנות ה40 הייתה סדרה דלת תקציב של באטמן, בשחור לבן. מעטים זוכרים אותה, אבל שם הוצגה לראשונה הדמות של המשרת הנאמן של ברוס ווין, אלפרד. לפחות אלפרד כמו שאנו מכירים אותו. אומנם אלפרד כבר היה המשרת של ברוס ווין בקומיקס עוד לפני הצגתו על מסך הכסף, אבל היה מדובר בדמות שונה כמעט לגמרי מן הדמות המוכרת היום. אלפרד המקורי היה בחור שמנמן וקירח, עם חיבה גדולה לתעלומות ולעבודת הבלשות.
"תראה רובין, הוא אכל את אלפרד שלנו"
הסדרה הכירה לנו את המשרת הבריטי הצנום, שכל תפקידו הוא לשרת את אדון ברוס.
בסדרה גם הוצג לראשונה קודש הקודשים של העטלף, מערת העטלף. עד אז לא הייתה לבאטמן מערה פרטית משלו.
"עוד תה אדון ברוס? מה לגבי הילד שפתאום גר כאן? שוקו או…"
אל תתעו לחשוב שסדרת הסרטים הזו הייתה שיא פאר היצירה של באטמן. למרות השינויים שהסדרה הביאה לדמות, סדרת הסרטים הראשונים של באטמן הייתה דלת תקציב ומגוחכת בהשוואה לסרטי באטמן שאנו מכירים. הבאטמוביל היה רכב רגיל שפשוט הדביקו עליו את סימן העטלף, רובין היה שחקן קרוב לשנות העשרים המאוחרות ובאטמן עצמו…. ובכן, בוב קיין צוטט לאחר שהוא ראה את הסדרה, שאמר "אני לא זוכר שציירתי את באטמן כל כך שמן". לאחר ששתי סדרות הסרטים הסתיימו , דמותו של באטמן חזרה אל דפי הקומיקס ונשארה שם עוד כשני עשורים.
באטמן: גומר
אט, אט דמותו של באטמן התחילה להישכח ומכירות הקומיקס של באטמן ירדו פלאים, עד לסכנה של ביטול הדמות. ואז, בחצי השני של שנות ה60, החליטו להפוך את באטמן לסדרת טלוויזיה עם שחקנים חיים. אדם ווסט עטה על עצמו גלימה ואת זהותו של באטמן/ברוס ווין ויחד עם רובין יצאו להילחם, כל שבוע, בגלריית הנבלים הידועה של באטמן. במשך שנתיים בכל אותו "עטלףיום" אותו "עטלףשעה" ואותו "עטלףערוץ". הסדרה שהייתה הצלחה אדירה הצילה, וכמעט הרגה את באטמן במקביל. המכירות של הקומיקס עלו, אבל הסדרה שהייתה קומית בעיקרה ומלאת קאמפ' , חלחלה אל תוך הקומיקס, והפכה את הקומיקס האפל והרציני של באטמן לשיבוט של סדרת הטלוויזיה. התוכנית ירדה מהאוויר לאחר כשנתיים , אך לא לפני שהוציאה לאקרנים סרט קולנוע באורך מלא של באטמן. אך הנזק שגרמה התוכנית לקומיקס היה גדול. ייקח יותר מעשור עד שהאפלה תחזור אל הקומיקס.
בשנות ה80 פעלו שני כוחות במקביל כדי להחזיר את האפלה אל הדמות המורכבת של באטמן. כח אחד היה מיני סידרה של כותב צעיר בשם פראנק מילר, "האביר האפל חוזר", שיצאה ב1986. הסדרה מספרת את סיפורו של ברוס ווין, שנים אחרי שפרש מדמותו של באטמן ונקרא פעם נוספת ואחרונה לדגל, בעולם דיסטופי.
"מי אמר שזה בטוח ללטף את החתול הזה?!"
והכוח השני, סרט הקולנוע החדש של באטמן (1988), בבימויו של טים ברטון, שיצא שנתיים לאחר מכן. הסרט מתרחש בגות'ם, שהיא עיר אפלה ושרויה בלילה כמעט תמידי. דמותו של באטמן עברה שינוי גם היא: מחליפה אפורה עברה הדמות לחליפה שחורה לגמרי, ומהדמות הוצא בניתוח כמעט כירורגי, חוש ההומור.
"דבר יפה, ג'וקר, אל תתעסק איתי ועם כל הגב שלי!"
בסופו של דבר, כיאה לבן 75, באטמן עבר אין סוף גלגולים ועדכונים, השתנה, עבר את גיל ההתבגרות, את משבר גיל המעבר ועכשיו הגיע לגיל שבו אפשר להסתכל אחורה, ולראות את הדרך שכולנו עוברים ונעבור .
ג'ון "וורגיניה" קרטר, איש המאדים. השבוע עלה לאקרנים סרט ההרפתקאות/מד"ב/פנטזיה החדש של דיסני. לא לטעות, לא מדובר בסרט ילדים, אלא בסרט פעולה קלאסי (דורג בארה"ב לצפייה מגיל 13). הדבר הכי חשוב שיש לזכור על ג'ון קארטר, שהחומר שעליו מבוסס הסרט הוא ספר. ולא סתם ספר, ספר שנכתב לפני יותר ממאה שנה! אחד מסיפורי המד"ב הראשונים. ולא סתם סיפור, אלא סדרת ספרים שמגוללת את סיפורו של ג'ון קארטר.
הסיפור הראשון של ג'ון קארטר, שבכלל נקרא "הנסיכה מהמאדים" התפרסם במגזיני הפלפ' האמריקאים הידועים, כבר ב-1912.
הסדרה כללה 11 כרכים, שרובם ספרו את קורותיו של ג'ון קרטר מנקודת מבטו שלו עצמו, אם כי לא כולם.
מי שכתב את סדרת הספרים הזו, הוא לא אחר מאשר אדגר רייס בורוז. בורוז אחראי גם לסדרות ספרים נוספות, אך ללא ספק הידועה בהם, היא זו על מלך הקופים: טרזן.
טרזן וקרטר חברים לנצח
בורוז היה סופר פורה מאוד וכתב למעלה מ70- ספרים. את קריירת הכתיבה שלו התחיל בגיל "המופלג" של 35. נסיכת המאדים, היה הספר הראשון שפרסם. מיד לאחר מכן, באותה שנה, פורסם גם ספרו השני, טרזן מלך הקופים.
בורוז כתב עוד סדרות רבות , ביניהן: שודדי הים של ונוס, פלוסידאר, ורבים אחרים. אבל אף אחת מהסדרות לא הניבה אפילו חצי ממה שהניבו שתי הסדרות האהובות עליו ביותר, טרזן וג'ון קרטר.
"כן, אני יודעת שזה מסורת….. אבל אין לנו דלתות בבארסום"
אחד הדברים המפתיעים בסדרת ג'ון קרטר, שבניגוד לאחיו התאום, טרזן, שעבר בערך 50 אדפטציות למסך הגדול, לג'ון קרטר זו תהיה הפעם הראשונה.
המקור של המקור
הסיפור של הספר הראשון והסרט הראשון, הם כמעט זהים לחלוטין. כאן גם החוזקה וגם החולשה של הסרט.
לאחר האקספוזיציה הקצרה על בארסום, או כמו שאנו מכנים אותו, מאדים, מתחיל הסרט. הסרט מתחיל כמו סרט מערבון פרוע קלאסי. ברקע: סוף מלחמת האזרחים, כשגיבורנו, ג'ון, נמצא בצד המפסיד של העימות. עכשיו לאחר המלחמה ולאחר הזוועות שראה וחווה, הוא מחפש רק שקט, שקט וזהב.
במהלך החיפושים, כאשר חיילי הצפון רודפים אותו מצד אחד ואינדיאנים בני שבט האפצ'י רודפים אותו מצד שני, מתחבא ג'ון במערה, מבלי לדעת שאותה מערה היא בעצם נקודת מעבר בין- כוכבית. כך מוצא ג'ון קרטר את עצמו לפתע על המאדים. במאדים, בגלל שינוים בכוח כבידה, הוא חזק יותר מכל בן בארסום והוא יכול לנתר מעל הרים בקפיצה אחת. קארטר הופך לגיבור-העל הראשון בברסום, הראשון בספרות והראשון בעולם.
הדרת נשים, נשים אחורה
במאדים קארטר עובר תהליך, שבסופו הוא מציל את הכוכב, מסיים מלחמת אזרחים עקובה מדם שמתחוללת שם כבר אלפי שנה, מביא לאיחוד עם ברברי וכמובן בסוף זוכה בנסיכה.
אם הסיפור נשמע לכם קצת, לעוס, כמו משהו שסיפרו כבר עשרות פעמים, אתם לא טועים. רבים מהסופרים והסיפורים, שאבו את מקורם מספורו של קארטר ולא להפך. לכן אמרתי, שאחת הבעיות של הסרט היא העובדה שהוא מבוסס על ספר בן 100 שנה. מסתבר שג'ון קרטר, היה אחד מאבות גובורי-העל המודרניים.
כדאי להזכיר שבתחילת שנות העשרה של המאה העשרים, סיפורי מד"ב התחילו להתפרסם לראשונה ולצבור תאוצה, בתור חומר קריאה קליל ומהנה. בריחה מן העולם המשעמם לעלומות קסומים. בורוז היה הראשון שהצליח לפצח את הז'אנר ולפתוח את הדלת לפרסום מסיבי של סיפורי מד"ב בספרות הפלפ' של התקופה.
רבים חיקו את הסגנון ואת הרעיון, והתפתח ז'אנר שלם של רומנים בין- כוכביים.
בעקבתיו קיבלנו כמה מסופרי המד"ב הגדולים, כמו רוברט היינלן, שספרו מספר החיה, לדוגמא, הוא בעיקרו מחווה לבורוז ולסדרת ברסום. גם מייקל מורקוק, שידוע בעיקר בזכות סדרת חרב השאול, כתב טרילוגיה המהווה מחווה לסדרת בורסום, סדרת לוחם המאדים.
iron maiden?
אבל לא רק במחוות ברורות מדובר. הגיבור, שהגיע מכוכב אחר, שבו כוח המשיכה חזק יותר, מקבל בכוכב החדש כוחות מיוחדים: הוא חזק יותר, מהיר יותר, ויכול לנתר גבוה הרבה יותר. מזכיר לכם מישהו? מישהו שמהיר יותר מקליע אקדח, חזק יותר מרכבת דוהרת, יכול לקפוץ מעל בנינים גבוהים בניתור אחד? הביטו בשמים, זה מטוס? זה ציפור? זה ….. ג'ון קרטר?!
כן הדמיון בין השניים, סופרמן וג'ון קרטר, לא מקרי, בורוז היה הראשון שהכניס את הרעיון של יכולות מוגברות, בגלל שינוי באקלים הפלנטה, על יצור מכוכב אחר.
ג'ון קנט איש כדור הארץ
לא רק סופרמן דומה ביותר לג'ון קרטר גם הענק הירוק. בקשת הסיפורים שלו, כוכב הענק, נשלח היצור השרירי והמסוכן אל כוכב אחר, צחיח, כוכב על סף מוות. בכוכב חדש זה מוצא עצמו הענק הירוק, מנהיג חבורה של חוצנים, ירוקים כמוהו, אך בעלי שני זוגות של זרועות, דומים עד מאוד ליצורי הטארק מברסום/מאדים. יחד איתם הוא יוצא לשחרר אותם מעריצותו של הקיסר, בן לגזע אנשים אדומים, הדומים עד מאוד לאנשים האדומים של המאדים. כמובן שבדרך הוא מתאהב בנסיכה…… וההקבלה לג'ון קרטר ברורה.
אבל אחרי 100 שנים של עיבודים, מחוות והשפעות שונות, כאשר חוזרים אל המקור, הוא פתאום נראה פחות חדשני, פחות מעניין, פחות מלהיב.
אבל איך זה מתרגם בסרט?
ג'ון קרטר- הסרט
למען ההגינות, צריך לשפוט את הסרט בעיניים נקיות. לנסות להתעלם מהעבר העשיר והראוי של הסיפור המקורי, ולראות האם הסרט הוא סרט טוב, האם הוא סוחף, האם הוא מהנה והאם בסופו של דבר אתה יוצא בהרגשה של חוויה מהסרט?
אז התשובה הפשוטה היא כן!
קודם נתחיל במראה של הסרט. במאי הסרט, אנדרו סנטון, שיותר ידוע בתור במאי אנימציה, עם סרטים כמו: למצוא את נמו, WALLe, מביא למסך אסטטיקה, שרק מי שמגיע מאנימציה יכול לחשוב עליה.
עדות לכך ניתן לראות במראה המדבריות הצחיחים, המבנים הגיאולוגיים הייחודיים והיצורים השונים שמאכלסים את הכוכב. המראות השונים והאפקטים הויזואליים בסרט לעיתים משאירים אותך בפה פעור.
אבל סרט, יפה ויזואלית ככל שיהיה, לא יכול להפוך סרט רע לסרט טוב. למזלו של הסרט הזה, הסיפור גם הוא טוב ויציב. הסיפור אומנם לעיתים מרגיש קצת לעוס, ואפילו קטע אחד או שניים פשוט משעממים, אבל בסה"כ הסרט סוחף, וקטעי האקשן הם פשוט עוצרי נשימה. נכון שיש מספר קטעים בין ג'ון קרטר לנסיכת המאדים, שניתן להגיד שהם מביכים, אבל שוב, כאן כן כדאי לזכור, שזה בנוי על סיפור מלפני 100 שנה, ובסיפורי התקופה זה היה מקובל וברור קטעים רומנטיים שמאלצים (אצל טרזן וג'ין זה שונה?).
"או יפתי, שם זה המזרח ואת היא השמש. מה זה אומר לא אדע, אבל יש לזה צליל לא רע"
הסיפור, בסופו של דבר, בנוי בתבנית הקלאסית של סיפורי ההרפתקאות של פעם: גיבור בעל כורחו, שנקלע למקום חדש ובסופו של דבר מחולל שינוי פנימי וחיצוני, מציל את היום וזוכה בנסיכה. יש סיבה למה זה סיפור ההרפתקאות נחשב "קלאסי", כי הוא פשוט עובד.
אבל כל אלו לא שווים כלום בלי משחק טוב. כאן יש לנו "עליה וקוץ בה", נתחיל בעליה. סנטון, כבמאי אנימציה, יודע את הכוח של דיבוב מוצלח וכיצד דמות וירטואלית יכולה להראות לנו טבעית לגמרי, בזכות הקול שעומד מאחוריה. גם פה, שחקנים כמו ווילאם דפו (ספיידרמן, הפיתוי האחרון של ישו), שמשחק את קולו של מנהיג הטורקס, גורם לך להתאהב ולהאמין לדמות הלא קיימת. גם דמויות הבשר ודם משחקות בצורה משכנעת, בעיקר מנהיג זודנגה, המגולם על ידי השחקן דומינק ווסט (הסמויה, 300) שעושה עבודה נפלאה. אפילו נסיכת המאדים, הנסיכה של הליום, משחקת בצורה משכנעת למדי.
לפני ואחרי, רק לא ברור מה לפני ומה אחרי
עכשיו מגיע ה"קוץ בה": טיילור קיטש, השחקן שמשחק את ג'ון קרטר. הדמות של קרטר לא נתפרה למידותיו של קיטש, היא גדולה עליו בכמה וכמה מידות. קיטש כשמו כן הוא, קיטשי מידי לדמות הזו ומתקשה להחזיק את הסרט בקטעי הדרמה שלו. המשחק שלו הוא יחסית שטוח והוא לא אמין במיוחד לאורך רוב הסרט.
אבל למזלו ולמזל הסרט, שחקני המשנה, העלילה והקרבות הראוותנים, מצליחים לטשטש בעיתיות זו בליהוק.
בסופו של דבר, ג'ון קרטר מהמאדים, הוא סרט פופקורן נהדר. גם אם בעייתי לפעמים, הוא בסופו של דבר מספק את הסחורה של סרט אפקטים, עם סיפור הרפתקה מרתק וכיף כיף כיף.
"מה? באמת הקוסם יכול לתת לי כישרון?"
לסיכום
אני טרזן את הנסיכה מהמאדים אווווווו אווווו אוווו אוווו
העולם המופלא של התרבות 