מוצצים


כאשר אנחנו חושבים על קהילה שאוהבת להתלבש באופן מצועצע, יוצאת לבלות בעיקר בלילות, מחליפה בני זוג רבים, ובעיקר, שאנשיה אוהבים למצוץ, אנחנו מן הסתם  נחשוב על הקהילה ההומוסקסואלית.
אבל אני התכוונתי לערפדים. זה לא מיקרי שיש דמיון כזה בין הומואים לערפדים.

גם אתה ברוטוס?

הפחד במראה

ערפדים הם חלק מז'אנר סרטי האימה. סרטי האימה מאז הופעתם הראשונה, היו לרוב בבואה לפחד של החברה שיצרה אותם. בשנות ה40 היה זה הפחד מהמלחמה הקרה והמקארטיזם עם  סרטים כמו פלישת חוטפי הגופות. בשנות ה60 היה זה הפחד מהאנרגיה האטומית אשר הובילה לסרטים כמו THEM (עם הנמלים הענקיות) וליל החיים המתים וכו

"יעקוב, תביא את הK300 שוב יש נמלים"

אבל הפעם אני רוצה להתמקד בתת ז'אנר אחד בתוך כל בליל סרטי האימה של סרטי הערפדים,אולי אפילו למקד את זה לסרטי הערפדים שנוצרו מתחילת שנות ה80 ועד אמצע שנות ה90. בכתבה אחרת שלי לפני כמה חודשים כתבתי באריכות על תולדות הערפד במערב. אז רק תזכורת מהירה , ערפדים הם יצורים מיתיים. על פי האגדות הם ה"חיים המתים", אנשים שמתו וחזרו לחיים וניזונים מדם החיים. כמעט לכל התרבויות העתיקות היה איזכור למתים שחוזרים ושותים את דמם של החיים.
במשך שנים ערפדים היו לא יותר ממפלצות מחרידות וטיפשות שרק צדו דם. היה זה המשורר הבריטי לורד בירון  שהפך את הערפד ליצור אינטליגנטי בשירו "הכופר" (1813). לאחר מכן הגיע בראם סטוקאר וכתב את דראקולה (1897).

רק דרקולה יביא שלום!

הערפדים, כמו בסרטי אימה אחרים, הביאו לידי ביטוי את פחדיה של החברה, אם זה בגרמניה של שנות ה30- הפחד מהזר ובעיקר מהיהודים כפי שנתפסו בנוספרטו. היו גם יהודים שידעו שפחד הופך מהר מאוד לשנאה ובתגובה היגרו לארה"ב בשנות ה20 וה30. בארה"ב מנגד, התגבר הפחד מן הזרים שהתחילו לזרום בשנות ה30 ובא לידי ביטוי בסרט דראקולה, בו הוא היה כבר בעל מבטא רומני/הונגרי כבד והסתובב כל הסרט עם מגן דוד.

"אתה מתכוון לגמור את הגיפלטע הזה? או שאני יכול לאכול?"

לאחר הקדמה קטנה זו על ערפדים אני רוצה להזכיר לכם מה היה הפחד הגדול ביותר בשנות ה80, פחד הממשיך להטיל את צילו עד היום הפחד ממגפת האיידס שהתחוללה בשנים ההן.

איידס

מחלת האיידס AIDS ראשי תיבות של Acquired immune deficiency syndrome (תסמונת הכשל החיסוני הנרכש) איננה מחלה חדשה. מקרה המוות הראשון הידוע  כתוצאה מאיידס היה כנראה בשנות ה60 של המאה העשרים. אבל היו מקרים בודדים שלא ידעו לקטלג אותם. היה זה רק  ב1981, ב5 ליוני ליתר דיוק כאשר חמישה הומוסקסואלים הגיעו למיון עם דלקת ראות וקריסה של המערכת החיסונית שהאיידס הוגדר כמחלה. אך לפני שהמחלה נקראה AIDS היה לה שם אחר, GRID ראשי תיבות של Gay-Related Immunodeficiency, "(כשל חיסוני של הומוסקסואלים.( בתחילה  סברה הרפואה שהמחלה פוגעת רק בהומוסקסואלים. לאחר לחץ של אירגונים שונים וגם כמובן העובדות (אבל זה מעולם לא בלבל אף אחד) שהראו שהמחלה פוגעת גם בחולי המופיליה, במשתמשים בסמים ובנשים וגברים הטרוסקסואלים, הוחלף השם למה שאנחנו  מכירים היום כאיידס. אולם הנזק כבר נעשה והקשר בין ההומוסקסואלים למחלת האיידס הפך לקשר בלתי ניתן לניתוק.

מבצע הקש בדלת, עזרו לנו לעזור להם

עכשיו אני רוצה לנסות לחבר בין שתי התופעות האלו, סרטי אימה המשקפים את הפחדים של החברה והפחד הקמאי מאחת המגפות הקשות בחצי השני של המאה העשרים.

צריך לזכור שהפחד מהערפד הוא הפחד מהמיניות הפתוחה. הערפד בעצם מאיים על הסדר החברתי הישן. חשוב לזכור שהמיניות של הערפד היא מיניות הומוסקסואלית, או לכל הפחות, הביסקסואלית. הנטיה המינית הזו היתה כבר בגרעין הערפד המודרני. הסיפור הקצר "קרמילה" שיצא עוד לפני דרקולה סיפר על ערפדית לסבית שמפתה נשים, ואף בדרקולה יש איזכורים שונים למיניות שפתוחה לשני המינים. דוגמא לזה אפשר למצוא במערכת היחסים של דראקולה עם גונת'ן והסצנה המפורסמת ברומן/סרט שבו הוא רוצה למצוץ את אצבעו החתוכה של גונת'ן. למצוץ אצבע, הלו!? אף אחד לא חושב על הרימוז הפאלי הברור !?

"אז אתה המעריץ של צביקה פיק?!"

אבל משנות ה80 ואילך המיניות הפתוחה הזו הפכה למשהו עוד יותר מאיים. עכשיו הערפדות היא משהו הרבה יותר נורא. היא לא רק פתיחות מינית מתירנית שעלולה להזיק לחברה, אלא שעכשיו היא משהו שיכול לכלות את האנושות.

הערפדות היא דבר מדבק. כל מי שננשך על ידי ערפד עלול להפוך לכזה בעצמו ולהדביק אחרים.
כשאתה נושך את החברה שלך אתה בעצם נושך את החבר של החברה שלך שנשך את החברה של החבר שלך וכן הלאה…. מוכר ?

מישהו רעב?

סרט הערפדים הראשון שנעשה אחרי גילוי נגיף האיידס נעשה שנה אחת אחרי "הרעב".

מהאלבום המשפחתי : תמונה מהברמיצווה

 

הרעב הוא סרט הביכורים של טוני סקוט (אח של ומי שעשה את אהבה בשחקים) הסרט הוא אגדה גותיתאורבנית מודרנית על ערפד, אותו מגלם דיוויד בואי, הנאלץ לפנות לייעוץ רפואי עקב הזדקנות מהירה. בת זוגו המסתורית של בואי, ערפדית עתיקה ויפהפיה (קתרן דנ'ב), מתחילה להתעניין ברופאה הגריאטרית שמטפלת בומה שניגמר בסוף בסצינת מין וברומן סוער בין שתי הנשים. לא בכדי לערפדית לא אכפת אם זה גבר או אישה, לא אכפת לה אם הם ימותו בסוף כמו כל המאהבים האחרים שלה, שזה רמז ברור לחוסר הריסון ההרסני שהקהילה ההומוסקסואלית הואשמה בו.

לאחר שג'ון, דמותו של בואי, יוצא מהתמונה, מריים, דמותה של קטרין דנב', מחפשת לה שותף חדש שיחליף את ג'ון (לא שיש תחליף לבואי), אלא שהפעם היא מחליטה דווקא לבחור לה אישה כבת לוויה. חשוב לשים לב כאן  לעובדה שבמערכת היחסים הזו האישה היא הדומיננטית והיא מחליטה מי יהיה בן זוגה ומה יהיה מינו. לכן הפחד מההומוסקסואליות אינו מכוון בסרטים רק להומוסקסואליות גברית אלא גם להומוסקסואליות נשית, כמו שזה ניראה בקטע בו היא מפתה את סרה (סוזן סרנדוט) והופכת אותה לערפדית כמוה, אבל לא רק דרך נשיכה, אלא כחלק מאקט מיני בוטה וברור.

"באה לכאן הרבה, בובה?"

 

חשוב לשים לב שבניגוד לתקופה הקלאסית של הערפדות ,כיום לא מספיק שתינשך על ידי ערפד על מנת שתהפוך לכזה, אלא אתה צריך גם לשתות את הדם שלו. זאת אומרת שכבר לא קיים הערפד הקורבני, אלא  רק זה שמשתתף ברצון. הוא לא קורבן של אונס אלא זו בחירה אישית  וחופשית להיות כזה. הבחירה להיות מופקר, מיני, רוצח ולחיות מדמם של אחרים, "לקבל" על עצמו את המחלה, היא  בחירה חופשית, מה שאומר שיש כאן אמירה ברורה בסגנון "אין צורך לרחם עליהם, הם דרשו, רצו ורדפו אחרי זה".

"אני חושבת שקיבלתי מחזור"

 

אני רוצה להתעכב על הבחירה בדייויד בואי לתפקיד הראשי. אין ספק שדויד בואי הוא שחקן מחונן (הוא אפילו פנטומימאי בחסד) . אבל אין לי  ספק שהעובדה שבעברו הצהיר בואי על עצמו כביסקסואל והעולם הכיר את עברו כזיגי סטארדאסט יצור אנדרוגיני בעל מיניות מוחצנת ולא ברורהשיחקה תפקיד מכריע בבחירתו לתפקיד זה.

דיויד בואי במופע במועדון הפוסי קאט


באותה תקופה אנחנו רואים גם שינוי מאסיבי בדימוי של הערפד. אם פעם הערפד היה דמות מרשימה ששולטת בכל מה שנוגע אליה , שהיא היתה שר האופל, הרי שבסרטים אלו  הערפדים הופכים למשהו חדש. יש להם בעיות של אנשים אמיתים, יש להם מבנה חברתי פנימי ובנוסף יש להם אינטראקציה עם החברה שמסביבם, כמו שאנחנו רואים ברעב למשל. ויותר חשוב מזה, לרוב יש להם גם חמלה ורגשות לגמרי אנושיים. בנוסף לכל המעלות והחסרונות שהם חולקים עם שאר בני האדם, יש להם צורך בלתי ניתן לשליטה שהם חייבים לספק. משהו שהוא מחוץ לשליטתם, הם לא יכולים להפסיק יום אחד להיות ערפדים ולוותר על הצורך הזה.
זה בדיוק כמו שמתייחסים להומוסקסואליות מחלה שאי אפשר להיפטר ממנה, משהו שחזק מהם, שהם לא יכולים לשלוט בזה , העובדה שמתיחסים אל זה כמשהו שצריך לשלוט.

spread the disease

הרעב הוא הוא סרט מוקדם אתם אומרים? הוא נעשה בתחילת הפאניקה? הדברים נרגעו לקראת הסוף?

ראיון עם ההומוסקסואל


בואו נבדוק עוד סרט משנות ה90. הפעם סרט ערפדים יחסית מצליח, ראיון עם הערפד.
ראיון עם ערפד הוא סרט ערפדים קלאסי שנעשה ב 1994 , כשכבר היה ברור שאיידס הוא כבר נחלת הכלל ולא רק של ההומוסקסואלים.
אבל זוכרים מה שאמרנו שלא ניתן לעובדות לבלבל אותנו?

אווו, כמה רומנטי

הסרט נותן הרגשה שכמעט כל הערפדים הם גברים והנשים הן דבר זניח בסרט. הסרט כולו גדוש בסאבטקסט הומוסקסואלי.
אפשר לראות זאת כבר מבחירת הבמאי, ניל ג'ורדון. ניל ג'ורדון ,לפני שעשה את ראיון עם ערפד, ביים סרט אחר בשם משחק הדמעות. למי שלא זוכר , הסרט מגולל את סיפורו של  לוחם במחתרת הIRA האירית שמתאהב בזמרת טרנסקסואלית. לא בדיוק סיפור אהבה סטרייטי.

זה לא גברת זה גוואלוד (סטארגייט)

בראיון עם הערפד אם מסתכלים מקרוב בטקסט של הסרט אפשר למצוא רמיזות הומוסקסואליות רבות. למשל, הקטע בו לסטאט מדבר עליו ועל לואיס כ"משפחה קטנה" , משפחה אלטרנטיבית המאמצת לעצמה ילדה קטנה.זו משפחה של שני גברים שמגדלים ילדה מאומצת, ממש תא משפחתי חד מיני.

לא! בכלל לא גאי!

רמיזה נוספת היא באקט בו לסטאט הופך את לואי לערפד. כאשר לסטאט מתנפל על לואי, מוזיקת הרקע מתחלפת   לכינורות צווחים אשר  משתתקים בבת אחת מיד לאחר מכן. כעת לסטאט רוכן מעל גופו השכוב של לואי ולוחש לו באוזן את הצעתו לחיי נצח לצידו, צעיר לנצח כמו שהוא עכשיו. כאשר לואי משיב לו בחיוב לסטאט פותח את ורידו ומטפטף דם אל פיו של לואי. המצלמה עוברת בזוםאין לצילום תקריב של לואי המקבל את  הטיפות הראשונות של הדם. אפשר לראות שלואי מנסה לקרב את אותן טיפות בצורה חושנית אל פיו. כעת הסאונד מתחלף לפעימות ליבו של לואי, פעימות, שככל שהאקט של מציצת דמו של לסטאט מגיע אל שיאו כך פעימות ליבו מתגברות. נשימת שניהם הופכת לכבדה ומהירה עד שהם נפרדים אחד מן השני בבת אחת, נשכבים על גבם ומנסים להחזיר את נשימתם.

אני לא רוצה להגיד כאן  מה היתה הסיבה שבפעם האחרונה אני נישכבתי על הגב וניסיתי להחזיר את נשימתי (ואני גם בטוח שאתם לא רוצים לשמוע).

לסיכום
הבחירה בערפדים כמיצגי הסטיה מבחינה בצורה ברורה בין מחנה ה"אנחנו" וה"אחרים". הצופים בסרטים, יכולים בקלות להגדיר את עצמם מחוץ להתרחשויות ובכך ליצור חיץ בין מה שקורה על המסך לבין חייהם "הנורמלים". ההתרחשויות מעוררות הרתיעה, החרדה והגועל, אשר הם חווים כלפי הישות הקולנועית בסרט ,מצדיקות את סלידתם מן האנשים בסביבתם המזכירים בהתנהגותם את אלו שהם ראו בקולנוע. או במילים האחרות, הקולנוע המימסדי באותה תקופה נתן גושפנקא לגאי באשינג.

ובכל זאת כל מה שנאמר על הקשר בין ערפדים להומוסקסואליות, זה עדיין לא תירוץ לדמדומים!

חומר לימודי

מסקנה

אם אתם הולכים לשתות למישהו את הדם, רק עם קונדום!

היכונו לTVEYE

כמה רוע? באטמן- כסף מול צדק. (חלק אחרון)


מי אכל את המילקי האחרון?!?!?!?!?!?

הדמות האחרונה (לעת עתה), בה נעסוק בסקירת הרוע תהייה דמותו של ה"גיבור" באטמן. להזכירכם, בשני הפרקים הקודמים עסקנו בדמותם של  לות'ר ושל מגניטו.

מה יש להגיד על באטמן? לדעתי, ברוס ווין סיכם זאת הכי טוב: "אדם בוגר שרץ בתחפושת של עטלף, ללא ספק יש לו בעיות נפשיות קשות"

אבל אם בכל זאת ניכנס טיפה לעומק, המטרה של באטמן היא להחדיר פחד לפושעים,  ולגרום להם לסבול. באטמן בניגוד לסופרמן, הוא גם אלים. הוא לא יהסס לשבור אצבעות, להעיף אנשים דרך חלונות, לשבור רגליים –  רק בשביל לקבל את המידע שהוא רוצה.

כזכור,הגדרנו בתחילת סדרת הכתבות, שרוע הוא מצב שכאשר לאדם יש רצון, מחשבה  ואף מבצע דבר מה שגורם לסבל או למוות לאדם אחר, הוא נחשב  אדם רע. כמובן שקל להגיד שהמטרה מקדשת את האמצעים ושקצת טלטולים של פושעים על מנת לעצור פצצה מתקתקת, היא פעולה סבירה. אני מסכים עם זה, אבל לא כל שוד יהלומים הוא פצצה מתקתקת. ובכלל ניראה שברוס פשוט נהנה מזה יותר מידי.

ואני אפילו לא ניכנס לעניין שמשום מה הוא אוהב להסתובב עם ילדים קטנים באחוזה שלו.

לא קריפי בכלל!!!

בואו נבחן מי בעצם הם האויבים הנוראים של אותו באטמן.

לדוגמא:

דר' ויקטור פריז, או בקיצור ד"ר פריז, הוא אחד מהאויבים הגדולים של באטמן. לד"ר פריז יש סיפור טראגי בפני עצמו. דר' פריז היה מדען מוביל בתחום הקירו-סטטיס (הרדמה מלאכותית לטווח ארוך), כאשר גילה שאשתו האהובה, נורה, חולה במחלה סופנית. מתוך אהבתו הגדולה הוא החליט להשתמש  במעבדה של החברה שבה הוא עבד על מנת להכניס אותה למצב תרדמת עד שיוכלו למצוא תרופה למחלתה הקשה .

אבל כדרכם של קפיטליסטים (חסרי לב), בעלי החברה, ששמעו על כך, ניסו לנתק את נורה מהמכשירים בכדי לחסוך כסף וחלל מבוזבז. במאבק של בעל המעבדה עם פריז הוא זרק את פריז על שולחן המעבדה העמוס בכימיקלים והשאיר אותו למות מתבוסס בשלולית חומרים כימיקלים מסוכנים. אך פריז לא מת. חום גופו צנח אל מתחת ל-0 מעלות. כעת על מנת לחיות, ד"ר פריז צריך לשמור על חום גופו או יותר נכון על קור גופו מתחת ל-0.

בכל המהומה שהתחוללה שם, באטמן הגיע לעזור. לא, לא לפריז, אלא לבעל המעבדה.

בואו נזכור שברוס ווין הוא מעשירי גות'ם ובעל אחד מהתאגידים הגדולים ביותר בארה"ב. באטמן פנה וניסה לעצור את פריז, אבל על מה ? על כך שכל מבוקשו היה להציל את אשתו האהובה? באטמן שמגיע מכסף ומבין את ערכו, יעמוד כמו כל בעל הון, לצידם של בעלי ההון האחרים. גם על חשבון רגש של חמלה אנושיות. שותפות עסקית עתידית עם בעלי הממון, או בכלל, יציבות כלכלית של השוק, חשובה לכל בעלי הון, ולכן חשובה לבאטמן.

ברוס ווין לפני הכול, הוא איש עסקים ורק אחרי זה הוא לוחם פשע. יש לזכור שאין לבאטמן כוחות על. כל היכולות של באטמן מגיעות מהכסף שלו. אם יבוא היום ובו באר הכסף תתייבש, גם לחימתו בפשע תיפסק. ברוס צריך לשמור על איזון של לחימה בפשע אך כזו שלא תגרום לו להפסדים פיננסים מידיים או עתידיים.

איפה רובין שצריך אותו?

אם כבר מדברים על קפיטליזם, שמתם פעם לב לניגוד שבין באטמן הקפיטליסט לבין פויזן איווי האקולוגית? פויזן אייוי היא שוחרת סביבה ידועה, שנלחמת למען איכות הסביבה ושמירת הצמחים. ללא ספק פושעת כנגד האנושות!
בואו נראה, יש כאן אישה שרוצה להציל צמחיה ולתת לצמחיה מרחב צמיחה, צמחיה בריאה, כזו שמנקה את האוויר, ריאות ירוקות וכו….
האויב המרכזי שלה הוא  קפיטליסט שרוצה לקנות שטחים כדי לבנות עליהם מפעלים מזהמים, להפוך אותם למרכזי מסחר עם חניונים ענקיים ובעיקר להרוויח מהאדמות הללו כסף.
פויזן רוצה להציל את העולם. הבעיה שזה לא העולם שברוס ווין רוצה שהיא תציל. ברוס ווין מבין את המשוואה: שטחי גידול של צמחיה פראית שווה פחות אזורים למסחר ולתעשייה.
חוץ מזה מי נראה יותר בעיתי, אישה שמדברת עם צמחים, או גבר שמדבר עם עטלפים?

ללא מילים!

כדאי לשים לב לבעיה המגדרית של באטמן: גם פויזן אווי וגם אשת החתול  והארלי קווין, הן מהאויבות הגדולות של באטמן. באטמן שהוא הסטריאוטיפ של הגבר הפטריארכאלי: לבן, בוגר בעל הון שיודע לפתור את בעיותיו עם אגרוף, גם כאשר הוא מכוון לאישה. לא במקרה יש לבאטמן יותר נשים שעומדות מולו מאשר לצידו.

עכשיו הגענו לגוללת הכותרת, לנבל הכי גדול שאי פעם יצא מדפי הקומיקס. אחת מהדמויות השטניות ביותר. הגו'קר.

האמת שאין הרבה מה להגיד עליו. הג'וקר הוא סוציופאט מטורף ורצחני. זוהי דמות שאין לה רובד נוסף ואף אחד לא רואה בה גיבור. לפעמים יש כאלה שהם באמת פשוט חיות טרף, רצחניים וחולי רוח.  הג'וקר על פי הקומיקס "The Joker: Devil's Advocate" רצח מעל 2,000 אנשים, כולל ילדים, ונשים, נבלים אחרים וגם את אנשיו שלו. במילה אחת רוצח סוציופאט.

ג'וקר

באופן מפתיע זה גם בערך המספר שהפאנישר רצח, רק שהוא נחשב לגיבור, מעניין…

לסיכום

אם יש משהו יותר גרוע מנבל, זה נבל שלא יודע שהוא כזה. כל אותם גיבורי-על, אני לא טוען שהם נבלים. אבל יש משהו מחשיד בעובדה שהם בטוחים כל-כך בצדקתם, בצורה כמעט פאנאטית דתית. הם לרוב לא מפקפקים במניעים שלהם, במעשים שלהם, או בצדקת דרכם, ואם כן, אז  מהר מאוד הם מוצאים צידוקים לעצמם ולסביבה. מהצד השני הרבה מאוד מאותם "נבלים" כן מתחבטים בשאלות האלה. ולראיה: הרבה מאוד נבלים, בתנאים מסוימים, עוברים את מה שאנחנו הגדרנו כ"קווים":  עוברים לצד השני והופכים לגיבורים. ראינו את זה לא פעם עם אשת החתול, שהפכה לגיבורה; ונום יותר מפעם אחת עזר לזולת ואפילו לספיידר-מן באויבים מסוימים, המוטנטים "הרעים" כל הזמן מזגזגים בין הצדדים. ועוד ועוד ….

החבר'ה בדרך להופעה של קובי פרץ

מסקנה סופית.

מה שחשוב לזכור, זה שכולנו בני-אדם (חוץ מסופרמן). יש לנו מגרעות ויש לנו יתרונות, אנחנו עושים דברים טובים וגם רעים. אבל לכל סיפור יש כמה צדדים. אל תתפתו להאמין שמה שמספרים לנו זה כל הסיפור.