כמה רוע? לאקס לות'ר כמושיע האנושות – כתבה ראשונה בסדרה


M.C לות'ר ולהקתו

הרעים! ככה אנחנו אוהבים לקרוא להם ה"וילנס" אבל בעצם מי הם? האם הם באמת רעים ? האם הם באמת פשוט טינופת של המין האנושי/החיזרי/המוטנטי? או אולי אנחנו רואים רק צד אחד של המטבע?אבל קודם בואו נבין מה זה רוע ? מיהו רשע ?

רוע מתייחס להיבטים השליליים של חשיבה ושל התנהגות בני אדם, ומתייחסת לאלו שבכוונה כופרים במצפונם ומראים תשוקה להרס. בתרבויות רבות המילה משמשת לתיאור מעשים, מחשבות, ורעיונות שכוונתם (באופן ישיר או עקיף) לגרום סבל או מוות.

לפני שניכנס לעולם הקומיקס בואו נישאר כמה דקות בעולם שלנו וניראה איזה רשעים יש לנו בעולם שלנו.

למשל, ראו את הרשעים הגדולים של המאה ה20: היטלר, הרוע בהתגלמותו, היה מאוד פופולארי ומאוד אהוד על העם הגרמני במשך תקופה ארוכה; סטלין, שרבים בעולם ראו בו את האיום האדום הגדול, נתפס על ידי כמעט חצי ממדינות אירופה כ"שמש העמים"; דוגמא יותר קרובה אלינו,ערפאת: בעיני רבים הוא רב המרצחים אבל בעיני העם הפלשתיני, ואפילו אצל חלק מהציבור הישראלי, הוא מוצג כלוחם שלום אמיץ ומנהיג דגול. מי צודק? שני הצדדים בטוחים שהם הצודקים. כל אחד והתפיסה שלו.

היטלר בגן הילדים (כבר אז היה לו שפם ,כן)

כל אחד מאיתנו גדל על נרטיב (הסיפור) היסטורי, שהוא תלוי התרבות שבו הוא גדל. אנחנו גדלים על הנרטיב של יום העצמאות והערבים על הנרטיב של הנאכבה, אותו אירוע שתי נקודות מבט שונות.

בתרבות שלנו, אנו גדלים על הסיפורים של הגיבורים שלנו של סופרמן, ספיידר-מן האקסמן, אבל מה עם הצד השני? האם להם אין נרטיב? האם תמיד הגיבורים שלנו הם תמיד הצודקים ?

לעולם אף אחד לא יגיד על עצמו שהוא רשע. תשאלו את הרוצח הכי שפל אם הוא אדם רע – מה הוא יגיד לכם? שזה לא הוא .. שהוא לא אשם… הפלילו אותי…. לא הבינו אותי…. וכו'

אז ברשומה הזו אנחנו ננסה להבין את הצד שלהם, הרי הם לא באמת רק רוצים להשמיד, להרוס ולהרוג, יש להם סיבה ולפעמים היא לאו דווקא סיבה רעה כל-כך. האם יכול להיות שסופרמן הוא בעצם הנבל? האם יכול להיות שד"ר אקסוויר עומד בראש ארגון טרור? האם יכול להיות שלאקס לות'ר רק רוצה להציל אותנו מפלישת חייזרים? האם יכול להיות שמגנטו רק רוצה להציל את הגזע המוטנטי משואה נוספת?

אולי …. אז בואו נתחיל בסקירה קצרה של ההיסטוריה של מה שאתם מכנים הסופר-נבלים.

נבל-העל הראשון היה ג'ון דוויל, שהיה ארכי פושע בספר הפשע המודרני הראשון,שהופיע לראשונה בספר בעל אותו שם עוד ב1862 . אבל הנבל המפורסם האמיתי הראשון היא הגאון המטורף פרופסור מוריאטי, אויבו המושבע של הבלש הנודע שרלוק הולמס שהופיע, מוריאטי הופיע בסיפור "הבעיה הסופית" שבסופו מצליח להערים על הולמס.. הולמס כינה אותו "נפוליון הפשע". מוריאטי עמד בראש ארגון פשע , נחשב לגאון פשע וגאון בכלל. דמותו של מוריאטי בעצם עיצב את תבנית נבלי-העל שיבואו אחריו. רוב הנבלים עד אמצע שנות ה50 היו מהזן "הגאון המשוגע", מלקס לות'ר ועד ד"ר אוקטיפוס

הגיבור-על הראשון שהופיע בקומיקס בצורה מסודרת היה כמובן סופרמן, אבל האויבים של סופרמן בתקופה הראשונה שלו לא היו אויבים שקולים לו. בחוברות הראשונות סופרמן נלחם למען צדק חברתי, הוא נלחם בבעלים מכים, בבעלי מפעלים שניצלו עובדים וכו…

הנבל הראשון מופיע בקומיקס (ובכלל), שאפשר לקרוא לו נבל-על היה "אולטרה-יומנייט" (Ultra-Humanite)

מדען מטורף שעמד מאחורי מסע פשע נרחב במטרופיליס שכל הפושעים נשאו נשק טכנולוגי רב עוצמה. הדמות עצמה נעלמה לבסוף כאשר לאקס לות'ר התחיל להופיע בדפי הקומיקס. שוסטר וסיגל היוצרים והכותבים של סופרמן, החליטו שמספיק גאון קירח אחד. הוא אמנם חזר בשנות ה-80 אבל לא כאויב של סופרמן אלא של הJSA (Justice Society of America), קבוצת גיבורים משנות ה40 וה50 של יקום DC. הוא גם היה הסופרוילן הראשון שהופיע באנימציה, והספיק להופיע כדמות באחד מפרקי הסדרה המצוירת הישנה של סופרמן.

הדמויות של הנבלים שאנחנו מכירים התעורר רק בשנת 1940. אבל אז נוצרו כמה מהדמויות המוכרות ביותר. באותה שנה נוצרו: לאקס לות'ר , הג'וקר, אשת החתול,וקלי יפייס (פני חמר).

truth justice and the american way

בואו נתחיל עם ראש הנבלים, הראשון בראשנים, מדען גאון, איש עסקים ממולח, נשיא ארצות הברית של אמריקה, האיש, האגדה: לאקס לות'ר.

לות'ר הוא הארכי-נבל הגדול של ההיסטוריה, אולי בגלל הסיבה הפשוטה שאין לו כוחות, הוא בדיוק כמוני וכמוך, רק יותר טוב (או רע). הוא מצליח להפיל את הגדול מכולם בעזרת שכל ישר ותוכניות כל כך מסובכות שאפילו איש הברזל לרוב לא מצליח לחזות אותן.

יש לזכור שבעצם יש 2 לאקס לות'ר. יקום DC בשנות 80 עשה reboot טוטאלי לכל היקום שלו. ככה שיש לנו את לות'ר לפני המשבר ולות'ר שאחרי המשבר.

לות'ר התחיל בקומיקס בתור גאון ג'ינג'י ומטורף , עם רעמת שער אדמונית גדולה. רק בערך ב1941 שנה אחרי שלות'ר כבר היה דמות קבועה בדפיו של סופרמן, אחד האומנים שכח פשוט לצייר לו את השיער, שוסטר אהב את המראה ומאז ועד היום הוא נשאר קירח.

ליאור שליין בתפקיד לות'ר

לפני הקריסיס לות'ר היה גאון , מהגאונים שדעתם נטרפה עליהם. המפגש הראשון שלו עם סופרמן היה כאשר הוא ניסה לסכסך בין שתי מדינות אירופאיות, כדי שיפתחו במלחמה אחת כנגד השנייה. סופרמן כמובן סיכל את המזימה. מאז לות'ר הוא האויב המושבע של סופרמן, או אולי, סופרמן הוא האויב המושבע של לות'ר? בגרסה הזו לות'ר הוא האויב של סופרמן. השנאה שלהם על פי הקומיקס התחילה עוד לפני זה . בשנות ה60 הייתה לDC את הסדרה המצליחה של הקומיקסים של סופר-בוי. קלארק קנט, כאשר היה צעיר, הכיר את לות'ר כאשר משפחתו עברה לסמולוויל. שם לות'ר העריץ את סופר-בוי ואפילו ניסה לעזור לו למצוא חיסון לקריפטונייט. יום אחד פרצה שריפה במעבדה של לות'ר וסופר-בוי שלא ידע עדיין לשלוט בכוחותיו, נשף על מנת לכבות את השריפה. הוא נשף חזק מידי ובמקום רק לכבות את השריפה הוא גם גרם לכמה כימיקלים ליפול על ראשו של לות'ר וזה בעצם מה שגרם להתקרחותו המלאה. מאז לות'ר נטר לו טינה והבטיח שהוא ישיב לו כגמולו.

בתקופה זו שלות'ר מוצג בקומיקס כגדול האויבים של סופרמן, הוא גם מוצג כאיש ערכים. אפילו סופרמן צוטט ש-"לות'ר היה יכול להיות אדם דגול, אם רק היה בוחר לעשות טוב במקום רע". לדוגמא, לות'ר הגיע לכוכב בשם "לוקס'ר", ששם הוא עזר לבני הכוכב לגלות מחדש את ההיסטוריה הטכנולוגית הענפה שלהם. בכוכב זה לות'ר נחשב לגיבור האומה בעוד סופרמן נחשב שם לארכי נבל.

משנות ה60 ואילך צמח בחברת DC המולטי-ורס, שהיה בעצם עשרות יקומים מקבילים של הגיבורים הידועים. היו כמה עולמות שאליהם סופרמן מעולם לא הגיע, ואילו לאקס לות'ר גדל להיות שם גיבור ומושיע.

משנות ה80 ואילך, לאחר הREBOOT של היקום, היו כמה שינויים בדמותו של לות'ר . לות'ר כבר לא היה מדען מטורף אלא איש עסקים מצליח. אולם הרקע ממנו בא היה פחות מוצלח. לות'ר נולד בשכונת מצוקה במטרופליס כבן לאב מכה. אביו היה שיכור שהיה נוהג להתעלל בלות'ר, ואימו הייתה שתיינית אפאטית שלא היה אכפת לה מגורל בנה. לות'ר החליט לעשות מעשה, ולשנות את חייו. הוא הוציא ביטוח חיים על שם הוריו ובאותה הזדמנות גם ניתק את הבלמים ברכב המשפחתי. מהלך זה הסתיים במוות של ההורים ובהרבה כסף שלות'ר ירש.

זה נשמע לנו נורא ואכזרי, אבל יש לזכור שמדובר בילד צעיר שנמצא במצב בלתי אפשרי, ומצא דרך להשתחרר ממנו , על פי הנורמות של המשפחה שבה חי. אך השחרור היה קצר: מכיוון שהיה עדיין קטין בעת התייתמותו, הוא נשלח למשפחה אומנת. המשפחה, שכמובן חמדה את כספו, ניסתה לשכנע אותו שיסגיר את המקום שבו החביא את הכסף. אב המשפחה שלח את בתו הצעירה לפתות את לות'ר ולגלות את מקום הכסף. היא כמובן נכשלה, ואביה פשוטו כמשמעו, הרג אותה במכות. כל זאת קרה ללות'ר ועדיין לא מלאו לו 16!!!

יש כאן ילד שכל החיים שלו ראה אלימות, חווה אותה, הטיל אותה והשתמש בה. אחרי הרצח של אחותו החורגת נשבע לות'ר שהוא לא יתן לאיש להתעמר בו. ישנם שני דברים שמניעים את לות'ר, ולא, זה לא כסף ועוצמה. הם רק תוצרי הלוואי.לות'ר מונע מרצונו להיות תמיד ראשון בשרשרת המזון. הפחד שלו מהסביבה שהוא גדל בה– שבה החלש גווע – מניע אותו למיד להיות הראשון; הראשון בעסקים, הראשון בחזית הטכנולוגית, הראשון בממשל.

המניע השני הוא עליונות רוח האדם. כיצד ילד קטן שגדל בתת תנאים מתגבר על כולם והופך להיות הראשון בין שווים – משכונת העוני ועד לבית הלבן? רוח האדם תמיד תנצח.
בואו נסתכל על סופרמן דרך העיניים של לות'ר, כפי שכבר כתב "אזרלו" ב"לות'ר: איש הפלדה". לות'ר לא רואה את סופרמן כלוחם הצדק, כמושיע האנושות. הוא רואה את סופרמן האמיתי, חייזר מכוכב אחר שבא להשליט את הכוח שלו על האנושות החלשה. לות'ר חש ואולי בצדק, תחושת "מי מינה את סופרמן להיות השוטר השכונתי של העולם?" הוא רואה בסופרמן שרלטן. כיצד סופרמן בכלל קורא לעצמו ככה MAN? אדם? הוא לא אדם, אין בגופו טיפה אחת של דם אנושי. הוא אולי מתחזה לאחד, ניראה כמו אחד אבל הוא לא כזה. בראשו, סופרמן הוא זה אשר רודף אחריו. כאשר סופרמן הגיע לראשונה למטרופוליס לות'ר הציע לסופרמן שיעבדו יחד, וסופרמן יהיה יד ימנו. סופרמן סירב ומאז, סופרמן, רודף את לות'ר, או כך לפחות לות'ר מרגיש. לא בכדי לות'ר ענד טבעת מיוחדת מקריפטופיט, בעיקר כדי לשמור על עצמו מאיש הברזל. טבעת שבסופו של דבר גרמה לסרטן אגרסיבי אצל לות'ר שכמעט הביא למותו.

תמונות מהתערוכה החדשה במוזיאון ירוחם

צריך להבין שלות'ר הוא איש עסקים ממולח, אבל גם תורם רבות לנזקקים, נאמן בצורה בלתי מתפשרת לחברים שלו (לא לבני ברית אלא לחברים ועובדים) וכל מה שהוא עושה הוא קודם כל חושב על המין האנושי ועל עצמו. הוא ללא ספק יודע להיות אכזרי כשהוא מחליט שצריך, אבל גם מלא חמלה ונדיב במקרים אחרים. אם הוא יראה אדם בצרה הוא יהיה הראשון שיעזור. חבריו ואנשים שהוא מעסיק יהיו הראשונים לדבר על האנושיות שלו. לות'ר הוא איש עסקים אציל ואגרסיבי, שיהיה מוכן להשקיע רבים מהמשאבים שלו על מנת לשמור על העיר האהובה שלו.

ניתן להשוות אותו לIRON MAN עוד איש עסקים מיליונר שיסכים להלחם על מה שהוא מאמין בצורה אקטיבית ונמרצת. רוב האמריקאים האמינו בו ובחרו בו לנשיאות ארצות הברית. בתור נשיא הוא טיפל בכמה מקרי חירום בצורה יעילה, כמו הניתוק של גות'ם מהיבשה אחרי רעידת האדמה. גות'ם עברה זעזוע אדמה אדיר שפשוט ניתק אותה מאדמת ארה"ב וממשל לות'ר הצליח להחזיר אותה. לות'ר גם היה נשיא ירוק, וטיפל בנושא איכות הסביבה.

אבל לות'ר לא סיים את כל 4 השנים שלו במשרד הנשיא, רוצים לנחש בגלל מי? עכשיו איש הפלדה גם מתערב בפוליטיקה הפנימית של ארה"ב, מי היה מאמין שמהגר לא חוקי ידיח את הנשיא? עדיין חושבים שלות'ר הוא הרשע הגדול?

;יש לי משהו בין השיניים?

[/caption]
גולת הכותרת של סופרמן היא : Truth, Justice, and the American Way

בוא ננסה לפרק את זה לחלקים ונראה אם הוא עצמו עומד מאחורי הערכים האלה.

אמת– סופרמן מטיף לאמת, אבל האם הוא עומד מאחורי המילה הגדולה הזו? ברור שלא! הוא משקר לכולם כל הזמן! יש לו חיים כפולים. כל מי שאהב אותו, כל החברים שלו, מכירים אותו כקלארק קאנט. הם לא יודעים שהוא משקר להם והוא בכלל אדם שונה, בעצם כמו שאמרנו קודם הוא אפילו לא אדם. הוא משקר כל הזמן לכולם.

צדק– להדיח נשיא מכהן בכוח הזרוע, ללא משפט ללא עדויות, ללא סיבה. זה לא בדיוק צדק. לא לפי אמות הצדק המערביות.

ועכשיו הגענו לדרך האמריקאית– סופרמן הוא מהגר לא חוקי! הוא לא אזרח אמריקאי הוא לא נולד בארה"ב ומעולם לא עבר תהליך אזרוח בארה"ב.

אז סופרמן בעצם הוא מהגר לא חוקי שמשקר לחברים שלו לראשויות ההגירה והממשל, משליט צדק אישי ורואה עצמו מעל החוק.
יכול להיות שלות'ר לא כל כך טועה?

כשסיגל ושוסטר כתבו את הדמות של לות'ר הם אמרו שהם רצו תמונת ראי של סופרמן: אם סופרמן חזק גדול ומרשים אז שלות'ר יהיה חלש גמלוני אבל חכם. אז אם סופרמן הוא …… ובכן סופרמן אז לות'ר הוא כנראה ….. לא סופרמן אלה סתם מן… אדם!

I'm Looking For Sarah Connor

בפעם הבא סיפורו של הנבל הנורא אריל'ה הקטן (מגנטו)

מודעות פרסומת

אליס לא שותה רק רעל


לפני שנים רבות בארץ רחוקה, חי ילד. ילד קטן וחלוש בשם וינסנט דמון פורנייה. יום בהיר אחד בשנת 1964, הילד הזה שהיה בן ,16 החליט להשתתף בתחרות כישרונות צעירים, יחד עם חבריו. מכיוון שהם לא ידעו לנגן או לשיר, הם התחפשו לחיפושיות וחיקו את תנועותיהם של הביטלס. לאחר שהם זכו בתחרות במקום הראשון, חיידק הבמה לא עזב את וינסנט הצעיר, אשר שכנע את חבריו ללמוד לנגן באמת ולהפוך ללהקה. הם קראו לעצמם "אירווינגס" לאחר מכן החליפו את השם ל"ספיידרס" ואז שוב שינו אותו אחרי כמה שנים ל"נאזז", רק כדי לגלות שיש עוד להקה בשם זה. לכן בלית ברירה הם שינו את השם של הלהקה ל"אליס קופר".
הלהקה התחילה לתפוס תאוצה וכבר ב- 1966, שנתיים רק אחרי שלמדו לנגן, מצאו את עצמם חברי הלהקה, על קו לוס אנג'לס, והופיעו בכל מיני מועדונים קטנים, כשקהל מעריצים קט החל ללוות אותם.הלהקה הצעירה שהבינה שהיא צריכה להתבלט בצורה ייחודית, החליטה להפוך את ההופעות שלה לחוויה תיאטרלית. הם שינו כמובן את השם של הלהקה לאליס קופר, ווינסנט לקח על עצמו את שם הבמה של הלהקה, ומאז ועד היום הוא ידוע בתור אליס קופר.הלהקה החליטה שבנוסף לאפקט התיאטרלי הם גם צריכים לזעזע את הקהל שלהם, הם החליטו שוינסנט ילבש בגדי נשים ויגלם דמות מכשפה אנדרוגנית.

ב1969 הם הוציאו את התקליט הראשון שלהם "יפים בשבילך" ( Pretties for You), האלבום נחל כישלון. שיר אחד מהאלבום הצליח להגיע למקום ה194 בבילבורד. השיר נקרא Reflected.

יותר מאוחר השיר הזה עבר עיבוד וכתיבה מחדש והפך לאחד הלהיטים הגדולים של קופר ELECTED

למרות הכישלון של האלבום, ההופעות של הלהקה המשיכו למשוך קהל. ב1969 באחת ההופעות, הגיע, בצורה לא ברורה, תרנגולת לבמה. קופר, שלא היה לו שום מושג בחיות משק, חשב שאם לתרנגולת יש כנפיים היא תעוף. הוא הרים אותה וזרק אותה לעבר הקהל, במחשבה שזו תהיה תמונה יפה, של התרנגול עף מעל הקהל. אך כמובן התרנגולת נחתה בשורות הראשונות ונרמסה למוות.

אחד פרגית 2 צ'יפס 3 קולה

עיתונים בכל ארצות הברית פרסמו סיפורים שונים על המקרה, רובם אף סיפרו שקופר מלק את ראש התרנגולת ושתה את דמה על הבמה. העיתונאים קראו להופעה שלו "רוק שוק" ובעצם המציאו ז'אנר חדש ברוק.

למרות, או אולי בזכות מקרה התרנגולת,ב1970, הלהקה קיבלה חוזה נוסף לתקליט, התקליט השני שלהם שנקרא " Easy Action" היה שוב כישלון.

פרנק זאפה, שהתיידד עם הלקה, הצליח לשדך אותם למפיק מוזיקלי מתחיל בשם בוב אזרין. ביחד הם הפיקו את הלהיט הראשון של הלהקה, I'm 18. השיר הזניק את הלהקה למקום ה20 בבילבורד ואת אזרין להיות אחד המפיקים המבוקשים ביותר (הוא יפיק בעתיד את החומה של פינק פלויד, את ברלין של לו ריד והרבה הרבה אחרים) .

באותו תקליט היה גם את אחד השירים האהובים עלי באופן אישי " Second Coming"

אחרי ההצלחה של השיר קופר הוציא את התקליט השלישי שלהם והראשון שהיה הצלחה מסחרית, אם כי לא מסחררת. לאחר מכן כל שנה הוציאו תקליט: ב71 “Killers”, שגם הצליח אבל לא פרץ. רק ב72 הגיעה הפריצה האמיתית.
ב72 הם הוציאו את האלבום "School out" , הסינגל הראשון מהתקליט שהיה באותו שם, זינק למספר אחד בבילבורד הבריטי, ולמקום שני בבילבורד האמריקאי.

בבריטניה מיד הגיעה מחאה של אמהות מזועזעות שקראו להחרים את הלהקה שמקלקלת את הנוער. הם אומנם הצליחו לגרום לBBC להחרים את הקליפים של הלהקה. אבל בארה"ב הלהקה נבחרה להיות הלהקה הראשונה שהופיעה בתוכנית ההופעות החדשה של ABC.

ב73 הם הוציאו את "Billion dollar babies" והפעם הצליח להם, הם הגיעו למספר 1 במכירת תקליטים, גם בבריטניה וגם בארה"ב. התקליט הזניק אותם לשורה הראשונה של להקות הרוק, התקליט הכיל 3 להיטים גדולים שהפכו לקלאסיקה של הרוק. "Elected" שהזכרנו מקודם, "No more mr nice guy " (שגם קיבל לפני כמה שנים חידוש על ידי Megadeth) ושיר הנושא של התקליט באותו שם.

הלהקה התחילה את סיבוב ההופעות של האלבום, בהרבה רעש תקשורתי, כאשר כמו בבריטניה שנה לפני, ארגוני הורים שונים קראו להחרים את ההופעות. דבר שכמובן עשה את ההפך הגמור ותידלק את מערכת היח"צון של הלהקה. ובאותה שנה הלהקה שברה את שיא מכירת הכרטיסים שהוחזק עד אז על ידי האבנים המתגלגלות.
הלהקה העלתה את מופע הרוק המושקע ביותר שהיה עד אז, כולל תפאורת מתחלפות, שינים מרקדות וגשם של בובות של תינוקות מתים. אבל הלחץ כתוצאה מההופעות התחיל להשפיע על הלהקה.

ב73 הם הוציאו גם את הדיסק האחרון של ההרכב " Muscle of Love" והתפרקו. אליס הלך לקרירת סולו. שאר החברים גם ניסו בתקופות שונות לנהל קרירת סולו אך ללא הצלחה גדולה.

ב75 בדיסק הסולו הראשון שלו חבר שוב למפיק בוב אזרין, להפקת תקליט הקונספט " Welcome To My Nightmare" שמספר את סיוטיו של ילד בשם סטיבן. התקליט כלל שוב כמה להיטים שהגדול בהם היה "Only Women Bleed" , אחת מהבלדות הבולטות של קופר. השיר עצמו לאורך השנים קיבל כמה וכמה גרסאות כיסוי, כולל של טינה טרנר, גאנ'ז אנד רוז'ס ואפילו טורי אימוס.

משם קופר המשיך להוציא בממוצע דיסק בשנה אבל לא הצליח לשחזר את ההצלחה, פה ושם היו כמה שירים שנכנסו לבילבורד וכמה להיטים אבל לא יותר.

ב83 הוא הוציא את הדיסק "DADA" שהיה תקליט קונספט, אך אליס לא זוכר שהקליט אותו בגלל בעיות אלכוהוליזם קשה ממנה סבל. אליס הכניס את עצמו למוסד גמילה,כשיצא ממנו החליט להקדיש זמן למשפחתו ולשיפור משחק הגולף.

רק ב86 החליט שהוא רוצה לחזור לקרירת המוזיקה שלו, והתחיל לבנות אותה מחדש. הוא כתב את שיר הנושא לפרק ה5 בסדרת הסרטים "יום שישי ה13" ופתח במופע חדש שהוגדר כאחד ממופעי הרוק המרהיבים שנעשו אי פעם. אליס היה בדרך להחזיר את עצמו לחזית הבמה.

אליס החליט שהוא רוצה להוציא אלבום קאמבק שיסמן סופית את חזרתו, וב-89 זה בדיוק מה שהוא עשה, עם התקליט שנקרא ." Trash " האלבום הזה הכיל את השיר שהפך לשיר הכי מזוהה איתו ובעצם לשיר הגדול ביותר בקרירה שלו, POISON.

x19rmk

אליס קופר פתח את הדלת להרבה להקות שאנחנו מכירים היום מKISS ועד רוב זומבי ומרלין מנסון.

היום אליס קופר חבר לרוב זומבי ושניהם עושים סיבוב הופעות משותף.

כדאי להזכיר שאליס הפך כבר מזמן לאיקון תרבותי. בנוסף להיותו זמר הוא שיחק בכמה וכמה סרטים שהזכור ביותר הוא תפקידו ב"עולמו של ווין"

אפילו הקומיקסאי/סופר הידוע נייל גיימן כתב מיני סידרת קומיקס על אליס קופר, כמנהל קרקס מוזר ומסתורי.

מוסר ההשכל הפעם: גם לזמר שאנחנו מכירים בעיקר שיר אחד שלו, יש שירים יותר טובים.

מולן רוג' מנפץ את שרשרת ההיסטוריה (מאמר)


מה זה פה ? בית זונות?
הסרט "מולאן רוז'" (2001) הינו סרט מז'אנר הרומנטיקה מיוזיקל. העלילה ממוקמת בפריז של סוף המאה ה-19, עת הוקם התיאטרון האגדי "מולאן רוז'"הסרט הוא בעצם ייצוג מחדש של האופרה הידועה של ג'אקומו פוצ'יני- "לה בוהם" (1896). "לה בוהם" מספר על מעלליהם של אמנים צעירים בעולם הבוהמה הפריסאי במאה ה19. האופרה מתמקדת בעיקר במימי התופרת, ורודולפו המשורר הצעיר, המתאהבים עד לסוף הטראגי שבו מימי מתה משחפת. אף על פי ש"לה בוהם" נחשבת ליצירה טראגית, שזורים בה קטעים קומיים רבים. אפשר לראות בברור את הטמעתו של סיפור לה בוהם בסרט "מולאן רוז" , הן בעלילה והן בדרך הצגתו כמחזמר. המעניין הוא ש"לה בוהם" בעצמו הוא עיבוד אופראי לספרו של אנרי מירז'ה "תמונות מחיי הבוהמה" (1851).

לפתוח פה גדול!!! (מתוך לה בוהם כמובן)

פרדריק ג'יימסון (Jameson),במאמרו "פוסט-מודרניזם, או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר", טוען שבתרבות הפוסט-מודרניסטית, נמחק הגבול בין תרבות גבוהה לתרבות נמוכה (גבול אשר אפיין את המודרניזם), ונוצר מה שקרוי בפיו "פופוליזם אסתטי".

ג'יימסון נותן כדוגמא את אנדי וורהול, כמי שפירק ועיקר את נעלי האיכרים של ואן-גוך. כך גם באז לורמן, בסרט "מולאן רוז", פירק ועיקר את זאנ'ר המיוזיקל ההוליוודי. הסרט הוא סוג של הזרה לסרטי המיוזיקל: בסרט המיוזיקל הקלאסי נוכל לראות ולשמוע שירים שנכתבו במיוחד לסרט על מנת שיתאימו בדיוק לעלילה; שירים שהיו קשורים בקשר הדוק עם העלילה, והיוו מראה למוזיקה הרווחת באותה תקופה שבו הופק הסרט או לחילופין לתקופה שבו הנרטיב הקולנועי מתרחש. אך בסרט "מולאן רוז'" הבמאי שובר את מחסום הזמן בין העבר להווה, ויוצר מערכת שירים ללא קשר אמיתי ביניהם-מנותקים לגמרי ממקום וזמן.

לסוג זה של הזרה ג'יימסון קורא "פסטיש". הוא טוען כי כיום לא קיימת יותר שפה "נורמאלית"- עליה ניתן לצחוק, ולכן אין כיום ייעוד לפרודיה, ומכך נולד מושג הפסטיש. משמעות הפסטיש היא: חיקוי, שאין בו את המניעים של הפרודיה, לכן הסטירה היא לא חלק מהחיקוי.

לורמן לא מסתפק רק בלעוות את השירים. בנוסף הוא מתיך אותם אחד בתוך השני, ויוצר להם מערכת שלמה של שרשרת סימון אין סופית. למשל, בסצנה בה מופיעה סאטין לראשונה, היא פוצחת בשירה הידוע של מרלין מונרו "Diamonds are a Girl's Best Friends ", ומשם ממשיכה בנשימה אחת לשירה של מדונה "Material Girl ". החיבור אינו מקרי. מדונה של שנות ה-80 התחקתה אחרי מונרו, והקליפ של Material Girl" " הוא למעשה חיקוי, כמעט אחד לאחד, של הקליפ לשיר " Diamonds are a Girl's Best Friends " מתוך הסרט בהשתתפות מונרו, "גברים מעדיפים בלונדיניות" (1953). היוצר מבהיר כאן שהוא רואה עצמו כחוליה נוספת בשרשרת המסמנים השונים בעזרת השיר הנ"ל, ושאר השירים בביצועים מחודשים בסרט. אך ההחוליה הזו היא בעצם מפרקת את השרשרת הזו, בהיותה חסרת קשר אמיתי לשרשרת השלמה, ולכן הוא מסומן ללא מסמן וגורם לפירור השרשרת כולה.

ג'יימסון מדבר על שקיעת הרגש בתרבות הפוסט-מודרניסטית. הדוגמא של השיר המשוחזר של מונרו, מדגים היטב את הרעיון שאנו חיים בתקופה בה "הפיצול של הסובייקט מחליף את הניכור של הסובייקט" (עמ' 106). הוא טוען כי "שקיעת הרגש" טומן בתוכו גם את קץ הסגנון, וקץ החוויה האישית, שהוחלפו בעוצמות מרחפות, הנשלטות בקטגוריה של מרחב ולא של זמן, כפי שהיה בעבר.

דוגמא לכך מתוך הסרט: בסצנה שבה כריסטיאן מנסה לשכנע את סאטין להתאהב בו, הם שרים את שירו של דיויד בואי "Heroes". השיר כאן הופך לשיר חיזורים (ששוב שזור בתוך מחרוזת) שאהוב שר לאהובתו. אך יש לזכור את מקור השיר ואת הרוח שבו הוא נכתב, שכן השיר נכתב במקור בזמן המלחמה הקרה, בעוד בואי התגורר בברלין המחולקת, ומספר על זוג אוהבים שחומת ברלין חצתה את אהבתם. אך בהקשר בו הושר בסרט, שרשרת המסמן נשברת והשיר מאבד את זהותו הפוליטית החתרנית, והופך לסימון של יצירה שמנותקת מהרצף הקודם של היצירה. והפירוש החדש של השיר הוא חסר כל פירוש יחודי ועמוק.

http://www.dailymotion.com/swf/x21d1w
בסרט נוצר תחושה של אובדן הרצף ההיסטורי וההקשרים של שרשרת סימון שנשברת בהווה אחד מתמשך, שחופן בתוכו 100 שנים של קולנוע ו90 שנה של מוזיקה. ובעצם החפינה הזו מאבד את ההקשר ואת היחודיות המקורית של המסמן, ואילו נישאר מסומן ריק מתוכן וחסר כל אחיזה היסטורית.

מוסר ההשכל הוא לשבור שרשראות היסטוריות! אם תעשו את זה זה יכול לגרום לבעיות (דוגמה אפשר לראות ברשומה הקודמת)

בחזרה לעתיד – לקנות או לא להיות (מאמר)


כתבה מעמיקה על המסר האנטי חברתי/ממשלתי שהסרט בחזרה לעתיד מנסה להעביר.

מי אמר שלסרטים טיפשים אין אג'נדה רצינית?

 

מאז ראשית ימיו היווה הקולנוע כלי בידי יוצריו להבעת השקפותיהם על החברה שבה הם חיים. רבים ניצלו את המסך ליצירת מניפסטים חברתיים שונים בעזרת מצלמת הקולנוע ולהצגת המציאות כמו שהם ראו אותה.
לעיתים קרובות הם הציגו מניפסטים שחיזקו את ההגמוניה של האידיאולוגיה החברתית השלטת, ולעיתים נדירות יותר ניסה חלקם לבקר אידיאולוגיה זו ולהציע תפיסת עולם אלטרנטיבית.
בעבודה זו אנסה לאבחן ולמקם את הסרט "בחזרה לעתיד" על ציר זה באמצעות השאלה הבאה:

מה הם הקווים החתרנים הפרוגרסיביים השזורים במרומז בסרט "בחזרה לעתיד”, ומהי הביקורת החברתית העולה ממנו?

דוק מסביר למרטי מהיכן באים ילדים

הסרט הופק 1985, המחצית השניה של שנות 80 של המאה ה20. ארה"ב הייתה נתונה בתקופת משבר כלכלי שנכנסה אליו עוד בתחילת שנות 80.
מיתון בשוק האמריקאי הביא לפיטורים המוניים של מילוני אנשים, וגרם גם להתרסקות ענף הרכב בארה"ב ולמיתון עמוק יותר.
זו היא תקופה שבה הקפיטליזם (שכונה גם "חזירי"), הגיע לשיאים חדשים. הקפיטליזם החזירי לרוב הביא את העשירים להון גדול יותר על חשבון הפועל הפשוט. בתקופה זו היה רונלד רייגן נשיא ארצות הברית.
(Outline of the U.S. Economy" by Conte and Carr") .

בנוסף למשבר הכלכלי שהתרחש באותה תקופה, הייתה זו גם תקופתה שבה המלחמה הקרה הגיעה לשיאים חדשים, וקיבלה ביטוי בנאומו של נשיא ארה"ב רונלד ריגן "אימפריית הרשע" במרץ 1983, שנשא בזמן ביקורו בלונדון.
זו הייתה תקופה שבה ארה"ב תפסה קו ימיני קיצוני כנגד הגוש הקומוניסטי המזרחי. הנאום של ריגן הניב מתחים נוספים בין שני הגושים.
("Evil Empire" by Ronald Reagan)

בכתבה זו ברצוני לבדוק, האם לאור התקופה שבה נעשה הסרט הוא נאמנן לקו האידיאולוגי של ארה"ב, המדינה שבה הופק הסרט. האם הסרט "בחזרה לעתיד" משמר ומעצימים את התפיסה הקפיטליסטית הפטריארכאלית.
או שמה שזורים בו קוים חתרניים אשר באים להעביר ביקורת , סמויה במבט ראשוני, כנגד האידיאולוגיה והממשל.

"בחזרה לעתיד" (1985) הוא סרטם של הבמאי רוברט זמקיס והמפיק סטיבן ספילברג. סרט זה מסמל את תחילת הקריירה של מיקל ג'יי פוקס, המגלם בו את דמותו של מרטי מקפלייי,
והעניק פרסום נוסף לכריסטופר לויד, בתפקיד ד"ר אמט בראון. זהו סרט הרפתקאות המתאר מסע בזמן. ד"ר בראון בונה מכונית הנוסעת בזמן, ומרטי מקפלייי מגיע בעזרתה אל העבר וגורם בטעות לאימו להתאהב בו,
דבר המניע תגובת שרשרת שבסופה מרטי עומד להימחק מן העולם. הסרט זכה להצלחה מסחרית עצומה ובעקבותיו נעשו שני המשכונים וסידרת אנימציה
בכתבה זו אבדוק אם אפשר לשייך את הסרט לקטגוריה הסרטים הפרוגרסייבים . סרטים פרוגרסיבים מתאפיינים בזה שהם נראים בתחילה כטובלים במימיה של האידיאולוגיה השלטת,
אבל לבסוף מתברר שהם עושים זאת באופן אמביוולנטי, שכן הם פותחים בנקודה מאד לא פרוגרסיבית ואט אט מתפתחים למשהו שהוא למעשה ביקורתי.
בסיום הסרט יש פער בין נקודת הפתיחה ובין המוצר המוגמר. סרטי הקטגוריה הזו יוצרים בעצם אנטי-תזה וביקורת פנימית.
סרטים אלה משיגים את יעדם בדרך רפלקסיבית, ודסטרוקטיבית המתנגדת לטקסט הפוליטי הקלאסי. בעצם ההתנגדות יוצרים טקסט פרוגרסיבי
אבדוק גם שמא הסרט שייכים בכלל לקטגוריה הסרטים קלאסיים, המשקפים את האידיאולוגיה השלטת ואין כוונתם לעורר ביקורת.

ניתוח הסרט

הסרט, "בחזרה לעתיד" , נראה במבט ראשון סרט מהסוג הקלאסי : למראית עיין מאמין בקפיטאליזם ובמוסד הפאטריארכלי ובכך מהווים סרטים קלאסיים של זמנם.
אך לאחר בדיקה מדוקדקת של הסרט אנחנו מוצאים ששזורה בהם ביקורת סמויה, הן על האידיאולוגיה השלטת והן על הממשל של התקופה.

בעזרת המודל של קלינגר אני אראה באיזה אופן שני הסרט הללו הינם בעצם סרטים פרוגרסיביים . אראה שבכל סרט יש מספר פרמטרים המאפיינים סרטים פרוגרסיביים, המותחים ביקורת על התרבות שבה הם נוצרו.
כמו כן אנתח בהרחבה שתיים מהסצנות שלדעתי מייצגות בצורה הטובה ביותר את הביקורת שישנה בסרט.

התמות של הסרט הפרוגרסיביים מעצימים את הרס הערכים של הממסד החברתי השליט, כגון הטוב והצדק של שלטון החוק, המשפחה כמוסד חברתי/מיני המביא גאולה לבני הזוג ובעיקר לאישה.
ואכן בסרט הזה ישנן סיטואציות רבות המראות באור מגוחך את החברה האמריקאית, הן ברמת הפרט והמשפחה, והן ברמת ההנהגה ובעיקר את הממשל על כל רמותיו: מנשיא ארה"ב רונלד ריגן ועד למושל העיר.
יש ביקורת גם על המשפחה ועל התפקיד המסורתי של חבריה. אולם יש לזכור ש"בחזרה לעתיד" הוא סרט קומי פנטסטי, המיועד לכל המשפחה, לכן הביקורת שבו שזורה באופן עדין ומרומז.

הסצנה שבחרתי לנתח ב"בחזרה לעתיד" היא סצנת הפתיחה. לדעתי נוכל בסצנה זו למצוא תמצית של הביקורת שעולה לאורך הסרט.

כבר בתחילת הסרט הסצנה הראשונה מתחילה בשבירת קונבנציה של המבע הקולנועי של הוליווד הקלאסית. סרטים הוליוודיים מתחילים לרוב עם מוזיקת הפתיחה של הסרט על רקע כתוביות הפתיחה.
בסרט הזה כבר בתחילתו אנחנו רואים רק מסך שחור עם רחש תקתוק שעונים. המסך השחור שעליו מתנוססים שמותיהם של המפיק והבמאי ומיד שם הסרט, מחזק את הרגשה שמשהו חסר
. מכאן הסרט עובר מכותרות הפתיחה לפייד אל תצלום תקריב של שעון שתנועת המצלמה הראשונה שיש לנו היא זום אוט לגלות לנו שהשעון הזה הוא אינו יחיד אלא חלק מאוסף שעונים גדול,
המעיד על תרבות צריכה , שצורכת מוצרים שאין בהם שימוש. הלא שעון אחד מראה אותה השעה בדיוק כמו 5 או 20 שעונים. המצלמה עכשיו עוברת לדולי שוט על מגוון רחב של שעונים.
ברצוני להתעכב על כמה מן השעונים הללו: השעון הראשון שאנחנו רואים הוא שעון "מפוסל". זה הייצוג הראשון שאנחנו רואים בסרט וזוהי בעצם דמותו של שתיין.
על מנת שלא נפספס אותה הבמאי בוחר לעשות כאן זום אין קטן, כמעט בלתי מורגש, כלפי אותו שעון. הדמות הראשונה (אם כי דמות מפלסטיק) שאנו רואים בסרט היא זו של שתיין!
כאשר ממשיך הדולי אנחנו רואים שעון אחר, שבו בן דמותו של הרולד לוויד תלוי על שעון, בדיוק כמו שדוק בראון יהיה תלוי בהמשך הסרט. יתכן שיש פה רמז שכמו דוק בראון,
גם לויד וגם אמריקה כולה חיים על זמן שאול, או תלויים על מחוגי שעון ענק, מהם עלולים לפול עם סיבובו. המצלמה ממשיכה ומראה לנו את אוסף השעונים הענק.

דקה תמימה אנו עוברים על התצוגה של השעונים הללו עד שהדולי מגיע למסגרת שבתוכה ישנן שתי כתבות. המצלמה מתעכבת על המסגרת הזו שניות מספר לפי שהיא עוברת לתנועת טילט דאון.
במסגרת הזו ישנן שתי כתבות שנגזרו מעיתון. הכתבה הראשונה מראה לנו שביתו של דוק בראון נשרף ונהרס, הוא נשאר חסר בית, כסמל למיתון ולבעיית מחוסרי הדיור שהייתה רווחת בשנות ה80 בארה"ב
ומיד לידה אנו רואים כתבה שנייה, שיזמי נדל"ן תירגמו את הטרגדיה של בראון לרווח כלכלי כאשר הם קנו ממנו את אדמות האחוזה. זוהי הביקורת הראשונה הגלויה שבסרט.
היוצר מרמז לנו כאן כיצד יזמים עסקיים זריזים מצליחים לעשות כסף מגורלם של אלה שמזלם לא שיחק להם.

המצלמה ממשיכה ויורדת לרדיו ישן שלפתע מתחיל לשדר, והמשפט הראשון של הסרט הוא "טויוטה עושה את הדיל הטוב ביותר של השנה". המשפט הראשון של הסרט בעצם מציג ביקורת על החברה האמריקאית,

או לפחות על תעשיית הפרסום, שמעדיפה את הדיל הטוב ביותר שמציעה טויוטה, חברת המכוניות היפאנית, גם אם זה פוגע בתעשיית המכוניות האמריקאית, שנמצאת בצרות.
עכשיו המצלמה משנה את כיון הדולי שלה ומראה לנו שורה של מוצרים-"פטנטים" שונים, אשר אף אחד מהם אינו פועל כשורה. שוב היוצר מטיח ביקורת כלפי החברה האמריקאית,
שמוכנה ללכת שבי אחרי כל מוצר שאמור להפוך את חייה ליותר קלים, אפילו אם בסופו של דבר הוא הופך לחסר ערך.
הביקורת כאן היא כלפי תרבות הצריכה של מוצרים שגורמים לבזבוז כמו במקרה המוצג, אוכל של כלבים, שנערם ונערם מבלי להתחשב בכמות האמיתית הנדרשת לכלב.

אם נתמקד בתשדיר החדשות המשודר בטלוויזיה, נשמע כיצד הממשל מכחיש שנגנב פלוטוניום אך מאשר שהוא נעלם.
באותה נשימה נאמר שארגון לובי לקח אחריות על הגנבה. ואילו ה-FBI נשאר אובד עצות מול הידיעה ומחליט לא להגיב.

יש כאן ביקורת ישירה וצינית כלפי ההכחשות השונות שהממשל נותן על מנת להערים על הציבור ולא להתעמת עם האמת. יש כאן, לדעתי,
גם ביקורת על המלחמה הקרה והפראנוייה שחומר רדיו- אקטיבי יכול בקלות להגיע לידים הלא נכונות.

הדולי ממשיכה שמאלה עד הסוף ונעצרת בדלת. על הדלת יש סוג של אמריקן שוט הפוך. רואים את רגליו של מרטי נכנסות,
ודבר ראשון שיש לו להגיד על מה שקורה באותו חדר הוא: "זה מגעיל!", כשהוא מתכוון לעומס ולגודש הבלתי נחוץ, סמל לתרבות הצריכה הטיפשית. המצלמה ממשיכה איתו שוב בדולי שמאלה,
חזרה לכיוון ההתחלתי, בעוד מרטי נעצר באמצע החדר הגלגשת שלו ממשיכה עד שהיא מגיעה לארגז הפלוטוניום שנימצא מתחת למיטה.
שוב יש פה ביקורת כלפי הנשק הגרעיני שנמצא ממש מתחת לאפו של העם האמריקאי, והנגישות הקלה לחומרים רדיואקטיביים.

ביקורת על הפוליטיקאים מרומזת בעניין "מגדל השעון" הניצב במרכז העיר. מסופר לנו שבשנת 1955 נפגע השעון מברק והפסיק לפעול.
ב1985 השעון עדיין עומד על אותה שעה. זאת אומרת שבמשך שלושים שנה העירייה לא טרחה לתקן את השעון.
זה מסמל את אוזלת היד של הממשל והפוליטיקאים אשר לא מצליחים לתקן את העיוותים הפשוטים ביותר גם במשך עשרות שנים.
העניין הופך אף למגוחך יותר כאשר יש מגבית של אנשי העיר על מנת למנוע את התיקון של השעון. היוצר מבקר כאן את תרבות המגביות של ארגונים שונים, שמטרתם לעיתים מגוחכת.

מערכת הבחירות לראשות העירה, מהווה גם היא ביקורת על הפוליטיקאים: בתחילת הסרט עובר רכב הבחירות שממנו בוקעות הבטחות הבחירות של ראש העיר המכהן. כאשר מרטי חוזר לשנת 1955,
הוא נתקל שוב ברכב החירות, המכריז על אותן הבטחות, אך הפעם של מועמד אחר. הפוליטיקאים במבטיחים שוב ושוב את אותן הבטחות כבר 30 שנה, ללא שום קשר למצב האומה או למצב העיר.

יש למישהו גלגל רזרבי ?

הסרט מתייחס גם לנשיא ארה"ב המכהן, רונלד רייגן. הרפרנס הבולט במיוחד הוא כאשר דוק בראון מהעבר חוקר את מרטי לגבי זהותו של נשיא ארצות הברית ומגיב בליגלוג: "רונלד ריגן הוא הנשיא? ומי סגן הנשיא ? ג'רי לואיס?",
גרי לואיס היא אינה בחירה אקראית בשם.
ג'רי לואיס לרוב שיחק דמיות שלומיאליות בקומדיות טיפשיות, יש כאן ניסיון להשוות את הממשל הנוכחי של 1985 לחבורה של ליצנים אשר אינה כשירה לנהל את המדינה.
ועוד: דוק בראון, לנוכח השתאותו ממצלמת הוידיאו הניידת אומר ביראת כבוד: "מה הפלא שהנשיא שלכם שחקן הוא צריך להראות טוב בטלוויזיה".
כאילו אומר שהעובדה שהוא נשיא קשורה לכך שהוא עובר טוב באמצעי התקשורת המשודרים.
יש גם כמה אזכורים נוספים, יותר עדינים, כמו בית הקולנוע בעיר, שבו מוקרן, בשנת 1955, כאשר מרטי מגיע לשם, אחד הסרט שבו משחק הנשיא רונלד רייגן,
ואף רואים פוסטר שלו על קיר בית הקולנוע, כך שלא יהיה ספק שהשחקן והנשיא אחד הם. באותו בית קולנוע , בשנת 1985, מוקרנים סרטים פורנוגראפיים. אין זה מקרה, אלא רמז כלפי הממשל הנוכחי.
גם הביקורת על המשטרה ושאר הרשויות האמורות לכפות את החוק הוא חלק מהסממנים של סרט פרוגרסיבי . גם בסרט הזה יש ביקורת כזו, החל מרשויות החוק הפדראליות ועד לשוטר המשמעת של בית הספר.
כבר בסצנה הראשונה שהזכרתי כאן (ר"ע 6) הFBI מואר באור מלוגלג כאשר הוא נישאר ללא תגובה בנוגע לגנבת האורניום. אחר כך חוסר התגובה שלו על התקפת הטרוריסטים הלוביים. הם יורים,
משתוללים ברחוב חמושים בתתי מקלע ובמטול בלב ליבה של אמריקה ואין מפריע. גם המשטרה המקומית מוצגת כאן באור קצת מגוחך כאשר מרטי נאחז בניידת ומשתמש בה בשביל לתפוס טרמפ, ואף גרוע יותר,
כאשר ממש לקראת סוף הסרט מרומז שאמט בראון משחד את השוטר מכיוון שאין לו רישיון (בסרט ההמשך יש ממש עיכוב על הסצנה הזו). אפילו סטיקלר, אחראי המשמעת בבית הספר,
הוא כלב חסר שיניים שמחלק פתקי איחור, אך לא ראינו אותו מפעיל כוח אכיפה.

ב "חזרה לעתיד" אפשר לדבר גם על היפוך התפקידים המיניים בסרט. אימו של מרטי, לוריין, היא המחזרת האגרסיבית. היא התאהבה ולא המתינה לחיזור אלא יוצאת ל"צייד".
היא אורבת לבן הזוג ואף עוקבת אחריו על מנת להשיג את מבוקשה. מצד שני, ג'ורג , אביו של מרטי, הוא נשי. הוא פחדן, נרתע מעימותים, אינו מוכן ליזום שיחה עם נשים,
וכאשר הוא כבר מעיז, הוא עושה זאת בצורה מגושמת. אנו רואים אותו תולה כביסה, תפקיד מובהק של אישה, שאינו הולם את רוח החברה הפטריארכלית הקלאסית של הוליווד.
אלו היו מספר דוגמאות לביקורת ברוח אידיאולוגיה פרוגרסיבית, השזורה בסרט, אם כי יש עוד, כגון: תרבות האכילה של המשפחה האמריקאית, המצרפת את הטלוויזיה ל"סעודה המשפחתית"; היחס לזרים ול"אחר",
שבא לידי ביטוי ברתיעתם ובאגרסיביות של האנשים כלפי מרטי, אותו חשבו לחייזר; הכוחניות הברוטאלית שמופעלת כנגד חלשים בחברה, כמו זו שהפעיל "ביפ" על גורג'.

"בחזרה לעתיד" למרות שהם נראים כסרט מסוגה קלאסי, הוא למעשה סרט פרוגרסיביי, גם אם לעיתים בצורה מרומזת. בסרט יש ביקורת על החברה האמריקאית הקפיטליסטית הפטריארכאלית,
כפי שהיא מצטיירת בקולנוע ההוליוודי הקלאסי. הביקורת מופנית כלפי הפרט, המשפחה, מוסדות החוק והשלטון.. את הביקורת ניתן לראות הן בנרטיב הסיפורי והן במבע הקולנועי.

ביבליוגרפיה
Klinger, B. 1995, "Cinema/Ideology/Criticism – Revisited, The Progressive Genre." In: Film Genre Reader vol II. Ed. Barry Keiyh Grant. U of Texas pp. 75-90.

Wollen, P. 1982, "Godard and counter cinema: Vend d’Est" In:

Conte and Carr, "Outline of the U.S. Economy" http://economics.about.com/od/freeeconomicstextbooks/a/us_economy.htm

Ronald Reagan 1983 " Evil Empire Speech" http://www.nationalcenter.org/ReaganEvilEmpire1983.html