מה זה פה ? בית זונות?
הסרט "מולאן רוז'" (2001) הינו סרט מז'אנר הרומנטיקה מיוזיקל. העלילה ממוקמת בפריז של סוף המאה ה-19, עת הוקם התיאטרון האגדי "מולאן רוז'"הסרט הוא בעצם ייצוג מחדש של האופרה הידועה של ג'אקומו פוצ'יני- "לה בוהם" (1896). "לה בוהם" מספר על מעלליהם של אמנים צעירים בעולם הבוהמה הפריסאי במאה ה19. האופרה מתמקדת בעיקר במימי התופרת, ורודולפו המשורר הצעיר, המתאהבים עד לסוף הטראגי שבו מימי מתה משחפת. אף על פי ש"לה בוהם" נחשבת ליצירה טראגית, שזורים בה קטעים קומיים רבים. אפשר לראות בברור את הטמעתו של סיפור לה בוהם בסרט "מולאן רוז" , הן בעלילה והן בדרך הצגתו כמחזמר. המעניין הוא ש"לה בוהם" בעצמו הוא עיבוד אופראי לספרו של אנרי מירז'ה "תמונות מחיי הבוהמה" (1851).

לפתוח פה גדול!!! (מתוך לה בוהם כמובן)

פרדריק ג'יימסון (Jameson),במאמרו "פוסט-מודרניזם, או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר", טוען שבתרבות הפוסט-מודרניסטית, נמחק הגבול בין תרבות גבוהה לתרבות נמוכה (גבול אשר אפיין את המודרניזם), ונוצר מה שקרוי בפיו "פופוליזם אסתטי".

ג'יימסון נותן כדוגמא את אנדי וורהול, כמי שפירק ועיקר את נעלי האיכרים של ואן-גוך. כך גם באז לורמן, בסרט "מולאן רוז", פירק ועיקר את זאנ'ר המיוזיקל ההוליוודי. הסרט הוא סוג של הזרה לסרטי המיוזיקל: בסרט המיוזיקל הקלאסי נוכל לראות ולשמוע שירים שנכתבו במיוחד לסרט על מנת שיתאימו בדיוק לעלילה; שירים שהיו קשורים בקשר הדוק עם העלילה, והיוו מראה למוזיקה הרווחת באותה תקופה שבו הופק הסרט או לחילופין לתקופה שבו הנרטיב הקולנועי מתרחש. אך בסרט "מולאן רוז'" הבמאי שובר את מחסום הזמן בין העבר להווה, ויוצר מערכת שירים ללא קשר אמיתי ביניהם-מנותקים לגמרי ממקום וזמן.

לסוג זה של הזרה ג'יימסון קורא "פסטיש". הוא טוען כי כיום לא קיימת יותר שפה "נורמאלית"- עליה ניתן לצחוק, ולכן אין כיום ייעוד לפרודיה, ומכך נולד מושג הפסטיש. משמעות הפסטיש היא: חיקוי, שאין בו את המניעים של הפרודיה, לכן הסטירה היא לא חלק מהחיקוי.

לורמן לא מסתפק רק בלעוות את השירים. בנוסף הוא מתיך אותם אחד בתוך השני, ויוצר להם מערכת שלמה של שרשרת סימון אין סופית. למשל, בסצנה בה מופיעה סאטין לראשונה, היא פוצחת בשירה הידוע של מרלין מונרו "Diamonds are a Girl's Best Friends ", ומשם ממשיכה בנשימה אחת לשירה של מדונה "Material Girl ". החיבור אינו מקרי. מדונה של שנות ה-80 התחקתה אחרי מונרו, והקליפ של Material Girl" " הוא למעשה חיקוי, כמעט אחד לאחד, של הקליפ לשיר " Diamonds are a Girl's Best Friends " מתוך הסרט בהשתתפות מונרו, "גברים מעדיפים בלונדיניות" (1953). היוצר מבהיר כאן שהוא רואה עצמו כחוליה נוספת בשרשרת המסמנים השונים בעזרת השיר הנ"ל, ושאר השירים בביצועים מחודשים בסרט. אך ההחוליה הזו היא בעצם מפרקת את השרשרת הזו, בהיותה חסרת קשר אמיתי לשרשרת השלמה, ולכן הוא מסומן ללא מסמן וגורם לפירור השרשרת כולה.

ג'יימסון מדבר על שקיעת הרגש בתרבות הפוסט-מודרניסטית. הדוגמא של השיר המשוחזר של מונרו, מדגים היטב את הרעיון שאנו חיים בתקופה בה "הפיצול של הסובייקט מחליף את הניכור של הסובייקט" (עמ' 106). הוא טוען כי "שקיעת הרגש" טומן בתוכו גם את קץ הסגנון, וקץ החוויה האישית, שהוחלפו בעוצמות מרחפות, הנשלטות בקטגוריה של מרחב ולא של זמן, כפי שהיה בעבר.

דוגמא לכך מתוך הסרט: בסצנה שבה כריסטיאן מנסה לשכנע את סאטין להתאהב בו, הם שרים את שירו של דיויד בואי "Heroes". השיר כאן הופך לשיר חיזורים (ששוב שזור בתוך מחרוזת) שאהוב שר לאהובתו. אך יש לזכור את מקור השיר ואת הרוח שבו הוא נכתב, שכן השיר נכתב במקור בזמן המלחמה הקרה, בעוד בואי התגורר בברלין המחולקת, ומספר על זוג אוהבים שחומת ברלין חצתה את אהבתם. אך בהקשר בו הושר בסרט, שרשרת המסמן נשברת והשיר מאבד את זהותו הפוליטית החתרנית, והופך לסימון של יצירה שמנותקת מהרצף הקודם של היצירה. והפירוש החדש של השיר הוא חסר כל פירוש יחודי ועמוק.

http://www.dailymotion.com/swf/x21d1w
בסרט נוצר תחושה של אובדן הרצף ההיסטורי וההקשרים של שרשרת סימון שנשברת בהווה אחד מתמשך, שחופן בתוכו 100 שנים של קולנוע ו90 שנה של מוזיקה. ובעצם החפינה הזו מאבד את ההקשר ואת היחודיות המקורית של המסמן, ואילו נישאר מסומן ריק מתוכן וחסר כל אחיזה היסטורית.

מוסר ההשכל הוא לשבור שרשראות היסטוריות! אם תעשו את זה זה יכול לגרום לבעיות (דוגמה אפשר לראות ברשומה הקודמת)

מאז ראשית ימיו היווה הקולנוע כלי בידי יוצריו להבעת השקפותיהם על החברה שבה הם חיים. רבים ניצלו את המסך ליצירת מניפסטים חברתיים שונים בעזרת מצלמת הקולנוע ולהצגת המציאות כמו שהם ראו אותה.
לעיתים קרובות הם הציגו מניפסטים שחיזקו את ההגמוניה של האידיאולוגיה החברתית השלטת, ולעיתים נדירות יותר ניסה חלקם לבקר אידיאולוגיה זו ולהציע תפיסת עולם אלטרנטיבית.
בעבודה זו אנסה לאבחן ולמקם את הסרט "בחזרה לעתיד" על ציר זה באמצעות השאלה הבאה:

מה הם הקווים החתרנים הפרוגרסיביים השזורים במרומז בסרט "בחזרה לעתיד”, ומהי הביקורת החברתית העולה ממנו?

הסרט הופק 1985, המחצית השניה של שנות 80 של המאה ה20. ארה"ב הייתה נתונה בתקופת משבר כלכלי שנכנסה אליו עוד בתחילת שנות 80.
מיתון בשוק האמריקאי הביא לפיטורים המוניים של מילוני אנשים, וגרם גם להתרסקות ענף הרכב בארה"ב ולמיתון עמוק יותר.
זו היא תקופה שבה הקפיטליזם (שכונה גם "חזירי"), הגיע לשיאים חדשים. הקפיטליזם החזירי לרוב הביא את העשירים להון גדול יותר על חשבון הפועל הפשוט. בתקופה זו היה רונלד רייגן נשיא ארצות הברית.
(Outline of the U.S. Economy" by Conte and Carr") .

בנוסף למשבר הכלכלי שהתרחש באותה תקופה, הייתה זו גם תקופתה שבה המלחמה הקרה הגיעה לשיאים חדשים, וקיבלה ביטוי בנאומו של נשיא ארה"ב רונלד ריגן "אימפריית הרשע" במרץ 1983, שנשא בזמן ביקורו בלונדון.
זו הייתה תקופה שבה ארה"ב תפסה קו ימיני קיצוני כנגד הגוש הקומוניסטי המזרחי. הנאום של ריגן הניב מתחים נוספים בין שני הגושים.
("Evil Empire" by Ronald Reagan)

בכתבה זו ברצוני לבדוק, האם לאור התקופה שבה נעשה הסרט הוא נאמנן לקו האידיאולוגי של ארה"ב, המדינה שבה הופק הסרט. האם הסרט "בחזרה לעתיד" משמר ומעצימים את התפיסה הקפיטליסטית הפטריארכאלית.
או שמה שזורים בו קוים חתרניים אשר באים להעביר ביקורת , סמויה במבט ראשוני, כנגד האידיאולוגיה והממשל.

"בחזרה לעתיד" (1985) הוא סרטם של הבמאי רוברט זמקיס והמפיק סטיבן ספילברג. סרט זה מסמל את תחילת הקריירה של מיקל ג'יי פוקס, המגלם בו את דמותו של מרטי מקפלייי,
והעניק פרסום נוסף לכריסטופר לויד, בתפקיד ד"ר אמט בראון. זהו סרט הרפתקאות המתאר מסע בזמן. ד"ר בראון בונה מכונית הנוסעת בזמן, ומרטי מקפלייי מגיע בעזרתה אל העבר וגורם בטעות לאימו להתאהב בו,
דבר המניע תגובת שרשרת שבסופה מרטי עומד להימחק מן העולם. הסרט זכה להצלחה מסחרית עצומה ובעקבותיו נעשו שני המשכונים וסידרת אנימציה
בכתבה זו אבדוק אם אפשר לשייך את הסרט לקטגוריה הסרטים הפרוגרסייבים . סרטים פרוגרסיבים מתאפיינים בזה שהם נראים בתחילה כטובלים במימיה של האידיאולוגיה השלטת,
אבל לבסוף מתברר שהם עושים זאת באופן אמביוולנטי, שכן הם פותחים בנקודה מאד לא פרוגרסיבית ואט אט מתפתחים למשהו שהוא למעשה ביקורתי.
בסיום הסרט יש פער בין נקודת הפתיחה ובין המוצר המוגמר. סרטי הקטגוריה הזו יוצרים בעצם אנטי-תזה וביקורת פנימית.
סרטים אלה משיגים את יעדם בדרך רפלקסיבית, ודסטרוקטיבית המתנגדת לטקסט הפוליטי הקלאסי. בעצם ההתנגדות יוצרים טקסט פרוגרסיבי
אבדוק גם שמא הסרט שייכים בכלל לקטגוריה הסרטים קלאסיים, המשקפים את האידיאולוגיה השלטת ואין כוונתם לעורר ביקורת.

ניתוח הסרט

הסרט, "בחזרה לעתיד" , נראה במבט ראשון סרט מהסוג הקלאסי : למראית עיין מאמין בקפיטאליזם ובמוסד הפאטריארכלי ובכך מהווים סרטים קלאסיים של זמנם.
אך לאחר בדיקה מדוקדקת של הסרט אנחנו מוצאים ששזורה בהם ביקורת סמויה, הן על האידיאולוגיה השלטת והן על הממשל של התקופה.

בעזרת המודל של קלינגר אני אראה באיזה אופן שני הסרט הללו הינם בעצם סרטים פרוגרסיביים . אראה שבכל סרט יש מספר פרמטרים המאפיינים סרטים פרוגרסיביים, המותחים ביקורת על התרבות שבה הם נוצרו.
כמו כן אנתח בהרחבה שתיים מהסצנות שלדעתי מייצגות בצורה הטובה ביותר את הביקורת שישנה בסרט.

התמות של הסרט הפרוגרסיביים מעצימים את הרס הערכים של הממסד החברתי השליט, כגון הטוב והצדק של שלטון החוק, המשפחה כמוסד חברתי/מיני המביא גאולה לבני הזוג ובעיקר לאישה.
ואכן בסרט הזה ישנן סיטואציות רבות המראות באור מגוחך את החברה האמריקאית, הן ברמת הפרט והמשפחה, והן ברמת ההנהגה ובעיקר את הממשל על כל רמותיו: מנשיא ארה"ב רונלד ריגן ועד למושל העיר.
יש ביקורת גם על המשפחה ועל התפקיד המסורתי של חבריה. אולם יש לזכור ש"בחזרה לעתיד" הוא סרט קומי פנטסטי, המיועד לכל המשפחה, לכן הביקורת שבו שזורה באופן עדין ומרומז.

הסצנה שבחרתי לנתח ב"בחזרה לעתיד" היא סצנת הפתיחה. לדעתי נוכל בסצנה זו למצוא תמצית של הביקורת שעולה לאורך הסרט.

כבר בתחילת הסרט הסצנה הראשונה מתחילה בשבירת קונבנציה של המבע הקולנועי של הוליווד הקלאסית. סרטים הוליוודיים מתחילים לרוב עם מוזיקת הפתיחה של הסרט על רקע כתוביות הפתיחה.
בסרט הזה כבר בתחילתו אנחנו רואים רק מסך שחור עם רחש תקתוק שעונים. המסך השחור שעליו מתנוססים שמותיהם של המפיק והבמאי ומיד שם הסרט, מחזק את הרגשה שמשהו חסר
. מכאן הסרט עובר מכותרות הפתיחה לפייד אל תצלום תקריב של שעון שתנועת המצלמה הראשונה שיש לנו היא זום אוט לגלות לנו שהשעון הזה הוא אינו יחיד אלא חלק מאוסף שעונים גדול,
המעיד על תרבות צריכה , שצורכת מוצרים שאין בהם שימוש. הלא שעון אחד מראה אותה השעה בדיוק כמו 5 או 20 שעונים. המצלמה עכשיו עוברת לדולי שוט על מגוון רחב של שעונים.
ברצוני להתעכב על כמה מן השעונים הללו: השעון הראשון שאנחנו רואים הוא שעון "מפוסל". זה הייצוג הראשון שאנחנו רואים בסרט וזוהי בעצם דמותו של שתיין.
על מנת שלא נפספס אותה הבמאי בוחר לעשות כאן זום אין קטן, כמעט בלתי מורגש, כלפי אותו שעון. הדמות הראשונה (אם כי דמות מפלסטיק) שאנו רואים בסרט היא זו של שתיין!
כאשר ממשיך הדולי אנחנו רואים שעון אחר, שבו בן דמותו של הרולד לוויד תלוי על שעון, בדיוק כמו שדוק בראון יהיה תלוי בהמשך הסרט. יתכן שיש פה רמז שכמו דוק בראון,
גם לויד וגם אמריקה כולה חיים על זמן שאול, או תלויים על מחוגי שעון ענק, מהם עלולים לפול עם סיבובו. המצלמה ממשיכה ומראה לנו את אוסף השעונים הענק.

דקה תמימה אנו עוברים על התצוגה של השעונים הללו עד שהדולי מגיע למסגרת שבתוכה ישנן שתי כתבות. המצלמה מתעכבת על המסגרת הזו שניות מספר לפי שהיא עוברת לתנועת טילט דאון.
במסגרת הזו ישנן שתי כתבות שנגזרו מעיתון. הכתבה הראשונה מראה לנו שביתו של דוק בראון נשרף ונהרס, הוא נשאר חסר בית, כסמל למיתון ולבעיית מחוסרי הדיור שהייתה רווחת בשנות ה80 בארה"ב
ומיד לידה אנו רואים כתבה שנייה, שיזמי נדל"ן תירגמו את הטרגדיה של בראון לרווח כלכלי כאשר הם קנו ממנו את אדמות האחוזה. זוהי הביקורת הראשונה הגלויה שבסרט.
היוצר מרמז לנו כאן כיצד יזמים עסקיים זריזים מצליחים לעשות כסף מגורלם של אלה שמזלם לא שיחק להם.

המצלמה ממשיכה ויורדת לרדיו ישן שלפתע מתחיל לשדר, והמשפט הראשון של הסרט הוא "טויוטה עושה את הדיל הטוב ביותר של השנה". המשפט הראשון של הסרט בעצם מציג ביקורת על החברה האמריקאית,

או לפחות על תעשיית הפרסום, שמעדיפה את הדיל הטוב ביותר שמציעה טויוטה, חברת המכוניות היפאנית, גם אם זה פוגע בתעשיית המכוניות האמריקאית, שנמצאת בצרות.
עכשיו המצלמה משנה את כיון הדולי שלה ומראה לנו שורה של מוצרים-"פטנטים" שונים, אשר אף אחד מהם אינו פועל כשורה. שוב היוצר מטיח ביקורת כלפי החברה האמריקאית,
שמוכנה ללכת שבי אחרי כל מוצר שאמור להפוך את חייה ליותר קלים, אפילו אם בסופו של דבר הוא הופך לחסר ערך.
הביקורת כאן היא כלפי תרבות הצריכה של מוצרים שגורמים לבזבוז כמו במקרה המוצג, אוכל של כלבים, שנערם ונערם מבלי להתחשב בכמות האמיתית הנדרשת לכלב.

אם נתמקד בתשדיר החדשות המשודר בטלוויזיה, נשמע כיצד הממשל מכחיש שנגנב פלוטוניום אך מאשר שהוא נעלם.
באותה נשימה נאמר שארגון לובי לקח אחריות על הגנבה. ואילו ה-FBI נשאר אובד עצות מול הידיעה ומחליט לא להגיב.

יש כאן ביקורת ישירה וצינית כלפי ההכחשות השונות שהממשל נותן על מנת להערים על הציבור ולא להתעמת עם האמת. יש כאן, לדעתי,
גם ביקורת על המלחמה הקרה והפראנוייה שחומר רדיו- אקטיבי יכול בקלות להגיע לידים הלא נכונות.

הדולי ממשיכה שמאלה עד הסוף ונעצרת בדלת. על הדלת יש סוג של אמריקן שוט הפוך. רואים את רגליו של מרטי נכנסות,
ודבר ראשון שיש לו להגיד על מה שקורה באותו חדר הוא: "זה מגעיל!", כשהוא מתכוון לעומס ולגודש הבלתי נחוץ, סמל לתרבות הצריכה הטיפשית. המצלמה ממשיכה איתו שוב בדולי שמאלה,
חזרה לכיוון ההתחלתי, בעוד מרטי נעצר באמצע החדר הגלגשת שלו ממשיכה עד שהיא מגיעה לארגז הפלוטוניום שנימצא מתחת למיטה.
שוב יש פה ביקורת כלפי הנשק הגרעיני שנמצא ממש מתחת לאפו של העם האמריקאי, והנגישות הקלה לחומרים רדיואקטיביים.

ביקורת על הפוליטיקאים מרומזת בעניין "מגדל השעון" הניצב במרכז העיר. מסופר לנו שבשנת 1955 נפגע השעון מברק והפסיק לפעול.
ב1985 השעון עדיין עומד על אותה שעה. זאת אומרת שבמשך שלושים שנה העירייה לא טרחה לתקן את השעון.
זה מסמל את אוזלת היד של הממשל והפוליטיקאים אשר לא מצליחים לתקן את העיוותים הפשוטים ביותר גם במשך עשרות שנים.
העניין הופך אף למגוחך יותר כאשר יש מגבית של אנשי העיר על מנת למנוע את התיקון של השעון. היוצר מבקר כאן את תרבות המגביות של ארגונים שונים, שמטרתם לעיתים מגוחכת.

מערכת הבחירות לראשות העירה, מהווה גם היא ביקורת על הפוליטיקאים: בתחילת הסרט עובר רכב הבחירות שממנו בוקעות הבטחות הבחירות של ראש העיר המכהן. כאשר מרטי חוזר לשנת 1955,
הוא נתקל שוב ברכב החירות, המכריז על אותן הבטחות, אך הפעם של מועמד אחר. הפוליטיקאים במבטיחים שוב ושוב את אותן הבטחות כבר 30 שנה, ללא שום קשר למצב האומה או למצב העיר.

הסרט מתייחס גם לנשיא ארה"ב המכהן, רונלד רייגן. הרפרנס הבולט במיוחד הוא כאשר דוק בראון מהעבר חוקר את מרטי לגבי זהותו של נשיא ארצות הברית ומגיב בליגלוג: "רונלד ריגן הוא הנשיא? ומי סגן הנשיא ? ג'רי לואיס?",
גרי לואיס היא אינה בחירה אקראית בשם.
ג'רי לואיס לרוב שיחק דמיות שלומיאליות בקומדיות טיפשיות, יש כאן ניסיון להשוות את הממשל הנוכחי של 1985 לחבורה של ליצנים אשר אינה כשירה לנהל את המדינה.
ועוד: דוק בראון, לנוכח השתאותו ממצלמת הוידיאו הניידת אומר ביראת כבוד: "מה הפלא שהנשיא שלכם שחקן הוא צריך להראות טוב בטלוויזיה".
כאילו אומר שהעובדה שהוא נשיא קשורה לכך שהוא עובר טוב באמצעי התקשורת המשודרים.
יש גם כמה אזכורים נוספים, יותר עדינים, כמו בית הקולנוע בעיר, שבו מוקרן, בשנת 1955, כאשר מרטי מגיע לשם, אחד הסרט שבו משחק הנשיא רונלד רייגן,
ואף רואים פוסטר שלו על קיר בית הקולנוע, כך שלא יהיה ספק שהשחקן והנשיא אחד הם. באותו בית קולנוע , בשנת 1985, מוקרנים סרטים פורנוגראפיים. אין זה מקרה, אלא רמז כלפי הממשל הנוכחי.
גם הביקורת על המשטרה ושאר הרשויות האמורות לכפות את החוק הוא חלק מהסממנים של סרט פרוגרסיבי . גם בסרט הזה יש ביקורת כזו, החל מרשויות החוק הפדראליות ועד לשוטר המשמעת של בית הספר.
כבר בסצנה הראשונה שהזכרתי כאן (ר"ע 6) הFBI מואר באור מלוגלג כאשר הוא נישאר ללא תגובה בנוגע לגנבת האורניום. אחר כך חוסר התגובה שלו על התקפת הטרוריסטים הלוביים. הם יורים,
משתוללים ברחוב חמושים בתתי מקלע ובמטול בלב ליבה של אמריקה ואין מפריע. גם המשטרה המקומית מוצגת כאן באור קצת מגוחך כאשר מרטי נאחז בניידת ומשתמש בה בשביל לתפוס טרמפ, ואף גרוע יותר,
כאשר ממש לקראת סוף הסרט מרומז שאמט בראון משחד את השוטר מכיוון שאין לו רישיון (בסרט ההמשך יש ממש עיכוב על הסצנה הזו). אפילו סטיקלר, אחראי המשמעת בבית הספר,
הוא כלב חסר שיניים שמחלק פתקי איחור, אך לא ראינו אותו מפעיל כוח אכיפה.

ב "חזרה לעתיד" אפשר לדבר גם על היפוך התפקידים המיניים בסרט. אימו של מרטי, לוריין, היא המחזרת האגרסיבית. היא התאהבה ולא המתינה לחיזור אלא יוצאת ל"צייד".
היא אורבת לבן הזוג ואף עוקבת אחריו על מנת להשיג את מבוקשה. מצד שני, ג'ורג , אביו של מרטי, הוא נשי. הוא פחדן, נרתע מעימותים, אינו מוכן ליזום שיחה עם נשים,
וכאשר הוא כבר מעיז, הוא עושה זאת בצורה מגושמת. אנו רואים אותו תולה כביסה, תפקיד מובהק של אישה, שאינו הולם את רוח החברה הפטריארכלית הקלאסית של הוליווד.
אלו היו מספר דוגמאות לביקורת ברוח אידיאולוגיה פרוגרסיבית, השזורה בסרט, אם כי יש עוד, כגון: תרבות האכילה של המשפחה האמריקאית, המצרפת את הטלוויזיה ל"סעודה המשפחתית"; היחס לזרים ול"אחר",
שבא לידי ביטוי ברתיעתם ובאגרסיביות של האנשים כלפי מרטי, אותו חשבו לחייזר; הכוחניות הברוטאלית שמופעלת כנגד חלשים בחברה, כמו זו שהפעיל "ביפ" על גורג'.

"בחזרה לעתיד" למרות שהם נראים כסרט מסוגה קלאסי, הוא למעשה סרט פרוגרסיביי, גם אם לעיתים בצורה מרומזת. בסרט יש ביקורת על החברה האמריקאית הקפיטליסטית הפטריארכאלית,
כפי שהיא מצטיירת בקולנוע ההוליוודי הקלאסי. הביקורת מופנית כלפי הפרט, המשפחה, מוסדות החוק והשלטון.. את הביקורת ניתן לראות הן בנרטיב הסיפורי והן במבע הקולנועי.

ביבליוגרפיה
Klinger, B. 1995, "Cinema/Ideology/Criticism – Revisited, The Progressive Genre." In: Film Genre Reader vol II. Ed. Barry Keiyh Grant. U of Texas pp. 75-90.

Wollen, P. 1982, "Godard and counter cinema: Vend d’Est" In:

Conte and Carr, "Outline of the U.S. Economy" http://economics.about.com/od/freeeconomicstextbooks/a/us_economy.htm

Ronald Reagan 1983 " Evil Empire Speech" http://www.nationalcenter.org/ReaganEvilEmpire1983.html