העתיד כבר כאן! לפחות חלקים 2 ו-3 של בחזרה לעתיד.

בסדרת כתבות זו אנו סוקרים את הנסיעה בזמן בתרבות ובעיקר בקולנוע. עד כה היתה לנו סקירה כללית, כמו גם סקירה על הסרט הראשון של בחזרה לעתיד. הפעם נדבר על שני ההמשכונים שלו, הידועים בשם– בחזרה לעתיד 2 ובחזרה לעתיד 3 (איך חשבו על השמות הללו?)

זהירות! מכונות זמן חוצות את קו הזמן

בזמן הכתיבה, ואפילו בזמן הצילומים של הסרט הראשון, לא היתה בדעת היוצרים כל כוונה לעשות סרט שני, שלא לדבר על שלישי. הסוף הפתוח מהסרט הראשון, המרמז על סרט שני, היה בעצם בדיחה פנימית. לאחר ההצלחה של הסרט הראשון היה ברור שיכתב המשך, ואז החליטו אף לכתוב את השלישי – על הדרך. שני הסרטים הבאים – השני והשלישי– לא רק שניכתבו ביחד, אלא הם גם צולמו ביחד. זו הייתה הפעם הראשונה ששני סרטים צולמו במקביל. זה קרה אחרי זה עוד כמה פעמים, כמו החלקים האחרונים של שודדי הקריביים, שר הטבעות וכו'….

דולריין מעופפות, 30 שנה לא ראיתי אחת כזו

הסרט השני בסדרה של בחזרה לעתיד ממשיך מאותה הנקודה בה הראשון הפסיק. מרטי דוק וג'ניפר נוסעים קדימה בזמן. חשוב להדגיש שנסיעה קדימה בזמן, בניגוד לנסיעה אחורה, היא נטולת פרדוקסים. אדם הנוסע קדימה בזמן משול לאדם שפשוט הולך לישון ולוקח לו כמה שנים להתעורר (אנחנו עוד נחזור לעניין הזה ).

הדבר הראשון שאנחנו לומדים כבר בשניות הראשונות הוא שדוק כבר עשה כמה נסיעות בזמן, בעיקר קדימה, כשהוא עוקב אחר ההיתדרדרות של המקפלייז' –כנראה מהסוף שלה אחורה– עד שהוא מוצא את נקודת ההתחלה של ההתפוררות של משפחת מקפלי, וזו הנקודה שאליה הוא לוקח את מרטי,הנקודה בה בנו, מקפלי ג'וניר, נעצר.

עכשיו יש כאן בעיה לוגית. דוק נסע לעתיד, ראה את ההידרדרות של משפחת מקפלי והביא איתו את העיתון בו מופיע מקפלי ג'וניר כשהוא נעצר. מרטי מצליח, וכותרת העיתון משתנה מהידיעה על מעצרו של מרטין ג'וניור לידיעה על מעצרו של גריף. עכשיו כאשר דוק יסע לעתיד, כל מה שהוא יראה זה את העתיד משופץ, ככה שבעצם אין מה לתקן, הרי הנסיעה הראשונה של דוק לעתיד היא יותר רחוקה מהנקודה שאליה הוא מביא את מרטין. אז אם בנסיעה הראשונה שלו הוא לא רואה את ההיתדרדרות, הוא לא יחזור על העקבות בזמן לגלות את נקודת הפתיחה ולכן הוא לא יצטרך לתקן אותה. לופ בזמן!

הפגנת החרדים כנגד חוק הסטודנטים ב2155

אבל יש בעיה יותר גדולה.
כשמרטי ודוק נמצאים בעתיד, ביף הזקן "מלווה" את מכונת הזמן ונוסע חזרה בזמן לביף הצעיר. שם הוא נותן לו את הספר "תוצאות הספורט של המאה", ספר שיעזור לו להפוך לאדם הכי עשיר בעולם. אז יש עוד נקודה לא ברורה. הסרט מראה לנו שברגע שאתה נוסע לעבר כל מה שהיה לפני הנקודה הזו נמחק. גם כאשר דוק ומרטי חוזרים ל85, הם חוזרים ל85 שונה, שהעבר שלו שונה וכתוצאה מזה, ההווה שלהם גם שונה. אז למה העתיד שממנו הם יצאו לפני מספר דקות לא השתנה? ביף הזקן היה צריך לחזור לעולם שהוא שולט בכלכלה שלו, כמו שקורה כשדוק ומרטי חוזרים ל85 החדש. כאשר הם עזבו את 2015 הכל ניראה אותו דבר, כמו בזמן שהם הגיעו והזיכרון שלהם היה של 85 המקורי שהם עזבו. גם כשהם חוזרים אחורה בזמן ומצליחים לעצור את המזימה של ביף, הם עדיין אולי שינו את ההווה – אבל להווה אחר, אולי דומה יותר למה שהם התרגלו אליו, אבל זה לא יכול להיות בדיוק אותו ההווה שהם עזבו.

זה כמו שדוק מסביר למרטי באמצע הסרט– ברגע שאתה משנה את נקודה A , נקודה B נמחקת ובמקומה קם זמן חלופי C, והוא זה שהופך להיות ההווה. הסרט לא ממש פותר אותם, אבל ,היי, זה רק סרט. הסרט מסתיים בצורה שמזכירה את הסיום של הסרט הראשון. אומנם דוק לא חוזר עם מכונה מעופפת, אלא בתור מעטפה מבויילת עם מסר מהעבר.

המורה נחמן, באמצע שיעור

בסרט השלישי יש פחות קפיצות בזמן לעומת הסרט השני, ולכן יש פחות בעיות, אם כי הוא לא חף מהן, אבל הן פחות אקוטיות משני הסרטים הראשונים.

כאשר צינור הדלק של הדולוריאן נפגע ב1885, מרטי ודוק מחפשים תחליף דלק אחר. למה הם פשוט לא הולכים למכרה שבו דוק החביא את המכונית המקורית ופשוט שואבים ממנה את הדלק? הרי ב1955 יהיה למרטי הרבה יותר קל להשיג דלק מאשר ב1885.

גם העובדה שמרטי מציל את דוק ממוות בידי ביפ "הכלב המקציף" טאנן, מצביעה על כך שהמצבה של דוק בראון צריכה להעלם ואז מרטי לא יראה אותה, ולכן הוא לא יחזור בזמן. לופ נוסף!

פה קבור הכלב

אבל הדבר הכי חשוב הוא שצריך לקחת בחשבון שבסה"כ זו סדרת סרטים כייפים,קלילים. זו קומדיה מהנה שלא באמת מנסה להתמודד עם כל שאלות המסע בזמן .אולם מצד שני, יחסית לסוג הסרטים הללו, יש בדרך כלל הרבה יותר חורים.הסדרה הזו לא לוקחת את עצמה יותר מידי ברצינות, אם כי יש נסיון אמיתי לתת הצדקות והסברים שונים לפתרון חלק מהפרדוקסים.

וזה ממש, אבל ממש לא כמו הסרט הבא שנדבר עליו– שהוא אפילו לא מנסה.

מה הסרט הבא? לזה תצטרכו לחכות

סיכום ביניים:

"see you later dudes" (זה היה רמז)

בשבוע שעבר התחלנו את המסע שלנו בזמן עם החלק הראשון של מסע בזמן. והנה עבר עוד שבוע (ולמי שיש מכונת זמן, אולי בעצם זה רק כמה שעות) והגענו לחלק השני. בחלק הזה נדבר על ה–סרט של כל הזמנים, העוסק במסע בזמן. האמת, זה לא סרט אחד, אלא טרילוגיה שלמה. בחזרה לעתיד.

את החלק השני, שהוא החלק הראשון של סרטי מסע בזמן, נקדיש לנסיעה בזמן בעזרת מכונות. מכונת זמן היא הדרך היעילה והמקובלת ביותר לנסיעה בזמן, אם כי בהמשך ניראה שזו לא הדרך היחידה לנסוע בזמן, אך ללא ספק העיקרית.

אז אם נחשוב על מכונת הזמן האולטימטיבית היא צריכה להיות נוחה, יעילה והכי חשוב מהירה. ומה יותר מהר מ88 מיילים לשעה (142 קמ"ש) ?
מכונת הזמן שנחקקה בזיכרון של הדור שלנו לפחות, היא מכונת זמן בצורת דלוריאן – מכונית הזמן מטרילוגיית "בחזרה לעתיד" . הטרילוגיה עוקבת אחרי שיטוטו בזמן של מרטי מקפלי (מייקל גי' פוקס), את הסרט ביים זומקיס, ואילו שפילברג הפיק אותו.

האמת שהרעיון שהדולוריאן תהיה מכונת זמן הגיע רק בשלבים מאוחרים של התסריט, לפני זה התגלגלו כמה רעיונות לגבי הצורה אותה תלבש מכונת הזמן בסרט. הרבה רעיונות רצו באוויר באותה תקופה, אבל מה שדובר עליו הכי הרבה זמן והכי ברצינות היה… מקרר, כן מקרר,פריג'ידר. כמעט וקיבלנו מקרר נוסע בזמן. יותר מאוחר סיפר שיפלברג שהם ירדו מהרעיון של המקרר בעיקר בשל הפחד שאחרי צפיה בסרט, ילדים ינסו להיכנס למקררים וינעלו בפנים ויחנקו.

תבדוק שנייה. אני חושב שיש לי פנצ'ר

מרטי מקפלי הוא אחת הדמיות שהכי מזוהות עם מייקל ג'י פוקס, קשה בכלל לחשוב על מישהו אחר בתפקיד הזה. אבל כמעט וקיבלנו שחקן אחר לגמרי, שחקן שהיה נותן לסרט טון שונה לגמרי. השחקן אריק סטולץ נבחר בהתחלה לשחק את התפקיד של מרטי מקפלי. לא רק שהוא נבחר, זה גם היה אחד המיקרים הנדירים האלו בהם ברגע שהוא נבחר התחילו הפקה ואפילו הספיקו לצלם כמעט 50 אחוז מהסרט! עד שזומקיס ושפילברג החליטו– “מצטערים, זה לא אתה זה אנחנו".כמובן שהם שיקרו. זה לגמרי היה סטולץ. סטולץ פשוט לקח את התפקיד הזה הרבה יותר מידי ברצינות. לדוגמא, כמו שאתם רואים בתמונה למטה, שהיא אחת הבודדות שהתגלגלו מחוץ להאולפנים (כל החומר עם סטולץ נגנז), הוא נראה אפל יותר, לבוש שחור. לא רק המראה היה קודר יותר, סטולץ, כמו כל שחקן רציני, ניסה להשפיע על הסרט, הוא רצה שהסרט יהיה יותר "רציני" , לקחת את התסביך האדיפלי בסרט למחוזות פסיכולוגים יותר. ולכן הוחלט בסוף להעזיב אותו ולנסות מחדש עם מייקל גי פוקס (אל דאגה, בסוף סטולץ ישחק בסרט מסע בזמן בהרחבה בשבועות הבאים).

"הנה, זו תמונת ערום מהחופשה שלי באלברקורקי "

מייקל הכניס לדמות כל כך הרבה מעצמו והפך את מקפליי למה שאנחנו מכירים – בחור צעיר, חביב, בלי יותר מידי דאגות. הכימיה בין הדמות לשחקן התחברה בצורה כמעט מושלמת, וגם החיבור בין מייקל לכריסטופר לוייד היה מאוד מוצלח.

מייקל כלכך הזדהה עם הדמות של מקפלי וכל כך הפנים אותה עד כדי כך שכאשר הוא עשה עוד סרט עם כריסטופר לוויד , את "עיר הפחד" (פרייטנרס), כמעט בכל טייק משותף שלהם מייקל התבלבל וקרא לדמותו של לוויד "דוק" במקום "גא'דג".

הסרט לא ממש מספר לנו איך הנסיעה בזמן אפשרית. דוק המציא את "הפלאסק קפסטר" (flux capacitor ) בזמן שהוא נפל מהאסלה. בתחילת הסרט דוק מתחיל להסביר איך זה בדיוק פועל, משהו על זה שהדולוריאן עשויה מחומר מבודד. אך לפני שהוא יורד לפרטים, מגיחים הטרוריסטים הלובים, כך שבעצם אנחנו לא ממש יודעים כיצד זה עובד. מה שכן אנחנו רואים זה שהסרט מדבר על קו זמן אחד ואחיד עם גורם ותוצאה. מה שאתה עושה בעבר משפיע מידית על ההווה שממנו יצאת. זו בדיוק תהיה נקודת ההנחה שלנו לאורך כל המאמרים הקרובים בנושא. אם עשיתי איקס, זה מיד מבטל את Y ועכשיו העתיד יהיה על פי הX. אולי נשמע קצת מסובך אבל עוד שניה תבינו.

מכשיר MP3 לרכב בשנות ה80 (פעם הם היו יותר גדולים)

בסרט הראשון, למי שלא זוכר, מרטי מקפלי נקלע לשנת 1955 ובטעות משבש את ההכרות של ההורים שלו(X), ובעצם הסרט מעלה כאן את הדילמה של פרדוקס הסב (מה יקרה אם נחזור בזמן נהרוג את סבא שלנו לפני שהוא הוליד את אבא שלנו), ובעצם זה מבטל את הקיום שלו (Y). עכשיו על מרטי לנסות ולתקן את המעוות על מנת שהוא ואחיו ינצלו. בסופו של דבר לא רק שהוא מצליח במשימה, הוא אפילו משפר במעט את המצב של משפחתו בהווה שלו (1985). עכשיו כשהוא חוזר בחזרה ל1985 הוא עדיין אותו מרטי מקפליי שהיה לפני שהוא נסע, זאת אומרת, שהוא היחידי שזוכר את מה שהיה לפני. זה קצת מסובך להבין את זה , אבל כולם, כולל דוק, לא יודעים איך הייתה המציאות שהוא עזב, ומרטי שגדל בזמן השונה הזה הוא לא אותו מרטי שחזר מהעבר. הוא לא גדל בבית שהיה בו יותר כסף, הוא לא ראה את אבא שלו כמישהו אסרטיבי, הוא עדיין גדל בבית שבו אבא שלו טורטר על ידי ביפ' והוא עדיין גדל בבית בו לא היה יותר מידי כסף.

הוא נישאר בדיוק כמו שעזב בעוד כל העולם מסביבו השתנה. בעצם מרטי מקפלי שנישאר בסוף הסרט הוא מישהו שלא היה קיים מעולם, ברגע שבתחילת הסרט הוא נסע לעבר והתחיל את השינוי הכי קטן, הזמן שממנו הוא יצא בעצם נמחק כליל והוחלף על ידי זמן שונה לגמרי. יכול להיות שהשינויים היו מינוריים, אבל עדיין זה לא אותו זמן שהוא עזב בתחילת הסרט.

האחים שלו זה לא האחים שלו, הם גדלו בסביבה אחרת לגמרי עם הורים אחרים. מבחינה ביולוגית הם המשפחה שלו, מבחינה ביולוגית הם עדיין אותם אנשים שהוא עזב בתחילת הסרט, אבל מבחינה פסיכולוגית הם אנשים שונים לגמרי בלי שום ידע על מה שהיה לפני זה.

"מי שוב עשה לי וואגי?"

בעצם מייקל לא פתר לעצמו את הבעיות, הוא רק פתר למשפחה שלו. אז נכון, עכשיו יש לו את גיפ' הטויוטה היפני שהוא רצה, עכשיו הוא יכול לצאת עם חברה שלו לאגם. אבל עדיין הוא ירגיש, ובצדק, שהוא נטע זר ואין לו את כל החוויות שהמשפחה שלו עברה עד אותה נקודה.

על פניו זה נראה סוף טוב, אך כשחושבים על זה, הוא קצת טרגי. לא טרגי כמו החלק השני.

אבל לזה תצטרכו להמתין, או פשוט לנסות להגיע ל142 קמ"ש (רק לא להיתפס)

מסקנה:

אל תנסה לנשק את אמא שלך אם לא קוראים לך אדיפוס.

בחזרה לעתיד, שליחות קטלנית, מכונת הזמן ורבים אחרים, כולם סרטים שונים. חלקם  סרטי פעולה, חלקם קומדיות וחלקם סתם מוזרים, אבל כולם סובבים סביב נושא אחד – מסע בזמן. אחד מהחלומות הגדולים של כל אדם הוא לנסוע לעבר לראות את תפארתו, או לברוח קדימה ולראות לאן האנושות עשוייה או עלולה להגיע. כל אחד חשב על האפשרויות הללו לפחות פעם אחת בחיים. וכמו כל תאווה ומאווה קולקטיבים, גם במקרה הזה, הדמיון הריץ את יוצרי הקולנוע לבדוק את האפשרויות השונות של נסיעה בזמן.

פקק ב1955, מרטי דיווח 30 שנה

אך לפני שאפשר יהיה להתחיל לדבר על סרטי מסע בזמן  אנו צריכים לנסות להבין קודם כל מה זה זמן.

לצערי יש לי חדשות רעות. הזמן הוא לא באמת דבר בר קיימה, הזמן פשוט לא קיים בעולם האמיתי. זמן הוא מושג פילוסופי שמנסה להסביר איך משהו עובר ממצב א' למצב ב'.

אם אני זורק עצם לאוויר, בהתחלה הוא ביד שלי, לאחר מכן הוא מגיע לאוויר, ולבסוף הוא מגיע לרצפה. היה איזה שהוא שינוי בין שלושת הנקודות האלו. התרחשו מעברים. המעברים הללו הם מה שאנו מכנים זמן.

הזמן הוא מושג כל כך מעורפל ,בניגוד למה שהיינו רוצים להאמין, ולכן ישנן כמה גישות וכמה תשובות לשאלה כיצד נתפס זמן בעצם.

הדרך הפשוטה ביותר לאישה להגיע מA לB

ישנן שתי גישות מרכזיות לתפיסת זמן. התפיסה הראשונה היא של ניוטון שגורס שזמן הוא דבר אובייקטיבי. אם תסתכלו על מחוגי השעון תראו שעברה שניה ועוד שניה ועוד שניה. לכולנו היא עברה באותו קצב . זה זמן אבסולוטי ואובייקטיבי, אין לו שום משמעות למזג האוויר,לכמה קפה שתינו בבוקר או אם אנחנו התעוררנו אחרי 3 שעות שינה בלילה. לזמן האובייקטיבי הזה אין אפילו משמעות אם מישהו צופה בו או לא.

גישה זו גורסת שזמן זה קו ישר, ההווה לא באמת מתקיים אלא בחלקיק חלקיקה של השניה ובעצם כל הקיום שלנו נע לעבר העתיד במהירות קבועה. ואילו התודעה האנושית שלנו שטה לה מהעבר לעתיד עם עצירה של מילי– אלפית השניה בהווה, ללא כל שליטה במהלך הרצף

הגישה השניה אומרת ההפך וגורסת שהזמן הוא דבר סובייקטיבי. הזמן הוא לא דבר מוחלט. אם הזמן בעצם לא קיים אזי קיימת רק התפיסה שלנו של הזמן. הזמן הוא הביטוי שלנו לדרך שאנו חווים את השינוים ולכן הוא סובייקטיבי לגמרי. מכירים את ההרגשה הזו שאחרי יום עבודה מזעזע אנו מרגישים שהיום הזה היה יום ארוך במיוחד? או אם זוגתך מטרטרת לך במשך 10 דקות על כך שאתה משאיר את קרש האסלה למעלה, אתה מרגיש שהיא נוזפת בך כבר שעה? אז היום באמת היה ארוך יותר מאחרים ו-10 הדקות הללו באמת היו כמעט שעה, כי הדרך שבה חווינו את הזמן הייתה ארוכה יותר.

השאלה היא איזו מבין הגישות היא הנכונה . האם הזמן הוא אובייקטיבי או סובייקטיבי אלינו? האמת, שאי אפשר לדעת אך סביר להניח שכמו תמיד – האמת נמצאת איפה שהוא באמצע.

אולם דבר אחד בטוח, ושתי התיאוריות מסכימות עליו – זמן הוא השינוי מא' לב'. איך שאנחנו חווים אותו. מה מניע אותו  ובאיזה מהירות – זו כבר שאלה אחרת.

How Much Watch? Ten Watch!

ושאלה עוד יותר חשובה היא איך אנחנו שולטים בזה? איך מגיעים קדימה ואחורה בזמן?

אז לפני שנתחיל בקונספירציות, בתיאוריות, וחורים שונים בעלילות הסרטים, ניקח עוד  כמה דקות של מדע ונראה איזה הסברים מדעיים קיימים שיכולים לעזור לנו. אל דאגה , זה לא יהיה מדעי מידי או משעמם מידי (גם ככה אני לא ממש איש מדע, אז זה רק הבסיסי ביותר).

נסיעה בזמן, על פי המדע, היא דבר אפשרי. נסיעה קדימה בזמן היא ללא ספק אפשרית. היא מתרחשת כל הזמן, אנחנו כל הזמן נוסעים קדימה בזמן במהירות של שניה אחת.

אך על פי תורת היחסות של איינשטיין הזמן הוא יחסי, זאת אומרת – ככל שאתה נע במהירות גבוהה יותר כך הזמן שסביבך נע לאט יותר, לא ניכנס יותר מידי לעומק הדברים, אבל קיימת הדוגמא הידועה של 2 התאומים. אחד מהם נישאר על כדור הארץ והשני עולה על חללית שעושה כמה סיבובים סביב כדור הארץ במהירות האור. כאשר התאום בחללית נוחת חזרה בשבילו עברו רק כמה שניות בעוד שלאחיו, שנשאר על כדור הארץ, עברו כמה חודשים . זאת למרות ששניהם חוו את הזמן בצורה זהה, אבל…. יחסית!!! זה לגבי נסיעה קדימה בזמן, שהיא מבחינה תיאורטית פשוטה יחסית.

הנסיעה אחורה בזמן היא קצת יותר בעייתית. כעיקרון יש שתי דרכים לעשות את זה על פי המדע המודרני. אחת מהן היא דרך חור תולעת. אם ניקח שוב את התאומים שלנו מהניסוי הקודם וניתן לאח שבכדור הארץ צד אחד של החור ולאח השני את הצד השני של חור התולעת, אחרי שהאח שטס במהירות האור יגיע למהירות האור הוא יוכל לחזור חזרה לזמן שממנו הוא יצא דרך חור התולעת. זאת ועוד, כל אחד יוכל לנוע בין שני צדדי החור כל עוד הוא פתוח.

דוקטור מה…. לעזאזל הוא רוצה בכתבה הזו???

הדרך האחרת היא הפשוטה יותר. אפשר פשוט לנסוע מהר יותר ממהירות האור, אבל ! וזה הקאצ' הידוע, אי אפשר על פי הפיזיקה הקלאסית לעשות את זה. ככל שהמהירות שלך גדלה, המסה שלך גדלה, והאנרגיה שאתה צריך להוציא גדלה עוד יותר. בעצם אתה מגיע למהירות האור, ושם המסה שלך כל כך גדולה ואתה צריך כל כך הרבה אנרגיה בשביל לזוז עד שאתה בעצם "קופא" .

אך למזלנו באו כמה מדענים ופיצחו  את האטום, פתחו אותו לרווחה, ומאז רק מנסים להבין מה לעזאזל יצא משם. חלקיקי האטום הם תיבת פנדורה החדשה.

אחד מהדברים שמצאו בתוך בליל החלקיקים היה חלקיק בשם טכיאון. חלקיק ממש מהיר. כמה מהיר? כל–כך מהיר שהוא עובר את מהירות האור. זאת אומרת, הוא חלקיק שיכול לנוע אחורה וקדימה בזמן.

טוב עכשיו אחרי שכולנו נרדמנו מההקדמה הזו אפשר להתחיל את החלק המעניין של הכתבה.

אך נתחיל עם קצת נגיעה של הספרות בנושא מסע בזמן.

כולנו יודעים שספר המסע בזמן הראשון הוא "מכונת הזמן" של ה.ג. וואלס. מסתבר שזו טעות נפוצה.

ספר המסע בזמן הראשון בעזרת מכונה היה של הסופר הספרדי "אנריקה גספ'ר" שקדם לוואלס וכתב נובלה בשם
" אל אנאקרונופטה" המספר על חבורה שנוסעת במכונת זמן בערך 10 שנים לפני "מכונת הזמן" של וולס, וזה היה ב– 1895.

בספר זה מספר ג'ספר על ממציא המכונה שלוקח קבוצה של אנשים הכוללת את עוזרו הנאמן, את אהובתו ועוד כמה נוסעים ארעיים אחרים למסע ברחבי העבר, בחיפוש אחר חיי הנצח. בדרך הם מגיעים לגרנדה ופוגשים את איזבל הראשונה, קיסר סין ואפילו את נח.

אבל גם לפני "גספ'ר" היו כמה ניצנים של סיפורי מסע בזמן.

כבר ב 1733 נכתב הספר "זכרונות מהמאה ה20" של הסופר האירי 'שמואל מדאן' על מלאך שחוזר לשנת 1728 עם שרשרת התכתבות מהמאה ה20 .

במשך השנים היו עוד כמה סיפורים כאלה, בעיקר כאלו שמעורבים בהם יצירי האלוהים,

אבל בסוף המאה ה19 התחיל להתפתח ז'אנר שלם של ספרות מסע בזמן. אחד מהסיפורים נכתב ב-1889 על ידי לא אחר מאשר מרק טווין," ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור " . טווין לא הרגיש שהוא צריך הסבר מדעי במיוחד לדרך החזרה של ינקי אל העבר. הוא החזיר אותו לשם בעזרת אגרוף.

בניגוד לכתיב בכותרת, ינקי אינו דובר אידיש

הספר מספר על מנהל מפעל בשם האנק מורגן  שמקבל אגרוף בפנים מאחד העובדים שלו. כאשר הוא מתעורר  הוא מוצא את עצמו בחצרו של המלך ארתור. האנק הופך יד ימינו של ארתור ובעזרת הידע המתקדם שלו בטכנולוגיה, הוא מקדם את החברה האנגלית הנבערת למצב של  חברה מודרנית בעלת מכונות דפוס וסדר חברתי דמוקרטי – ממש כמו ארצות הברית של אותם הימים.

מסוף המאה ה19 ועד ימינו סיפורי מסע בזמן הפכו לענין שגור, ובשנים האחרונות היו כמה ספרים שאפילו שברו את חומת "המדע הבדיוני" שהיה בספרות המסע בזמן. בראשם עומד הרומן "אישתו של הנוסע בזמן" שהפך לרב מכר בגלל ,או למרות, היותו סיפור של מסע בזמן.

NO! I did it

בפעם הבא נתחיל באמת לדבר על החלק המעניין, על הסרטים!

מסקנה

אולי היה כדאי לקפוץ קדימה בזמן לחלק הבא של הכתבה?!