"אישה יפה" (1990) הוא סרט בבימויו של גרי מרשל ובכיכובם של ריצ'רד גיר בתפקיד אדוארד לואיס וג'וליה רוברטס בתפקיד ווייאן וארד. הסרט הוא למעשה עיבוד מודרני לסיפור סינדרלה. הסרט מגולל את סיפורה של ויויאן, זונת רחוב אשר פוגשת את אדוארד, מיליונר המבקש לשכור את שירותיה לשבוע שלם תמורת אתנן כספי גבוה. כוונתו של אדוארד היא לקיים מערכת יחסים קצרה ומנוכרת, אם כי לבסוף הוא מוצא את עצמו מאוהב. סרט זה זכה להצלחה מסחרית, וזיכה את השחקנית ג'וליה רוברטס בפרס "גלובוס הזהב" לשחקנית הטובה ביותר בקומדיה.

תגרד לי בגב!

הסרט "אישה יפה" כמו הסרט "בחזרה לעתיד" שהוזכר לפני כמה רשומות, הוא סרט אנטי ממסדי בכסות של סרט הולווידי טיפשי. אבל בניגוד ל"בחזרה לעתיד" , הסרט הזה מותח ביקורת על האידיאולוגיה הקפיטליסטית בכללה ולאו דווקא  תלוי  ממשל מסוים. הביקורת היא על "החלום האמריקאי" כפי שהוא מוצג בקלאסיקה ההוליוודית,  כמו גם על הקפיטאליזם החזירי, שקיבל ביטוי גם ב"חזרה לעתיד".

מבחינה קולנועית אישה יפה מצולם כמו סרט הוליוודי קלאסי. שוט ריורס שוט, עריכה מהודקת מבחינה קולנועית, אין כאן כמעט אף שבירה של הקונבנציות ההוליוודיות הרגילות. אבל הנרטיב של הסרט גדוש בביקורות אידיאולוגית מרקסיסטית-פמיניסטית.

בתחילה אשווה כמה אלמנטים בשתי הסצנות הראשונות,  כדי להוכיח שהסרט הוא מסמך כנגד החברה הקפיטליסטית.

המשפט הראשון של הסרט  בסצנה הראשונה של הסרט, הוא כלדמן: "זה הכל קשור לכסף"!! המשפט הזה נאמר עוד לפני שאנחנו רואים משהו במישור הויזואלי, אין עדיין תמונה אחת של הסרט. הוא נאמר מחוץ לקונטקסט של הסצנה הראשונה , כי הכוונה היא שהמשפט הזה שייך לקונטקסט של הסרט כולו.  מיד אחרי המשפט מתחיל הסרט. השוט הראשון  הוא תצלום תקריב של זוג ידיים גבריות ועוד שתי ידיים נשיות, של שתי נשים שונות. בסצנה הזו אנו רואים כיצד מטבעות קסם מחליפות ידיים בעוד הגבר מדבר על אחיזת עיניים: "זה לא זהב אמיתי זה שווה רק פני אחד". הדמות הבלתי נראת מרמזת לנו שהכסף הוא רק אשליה, זה רק משהו שאפשר להשתעשע איתו ולא מהות ממשית. הבחור במרכז ושתי הבחורות בצדדים אינם מזוהים, וגם לא ניראה אותם בהמשך הסרט, הן דמויות קרטון, שטוחות, חסרות חשיבות.  משם המצלמה ממשיכה בטילט ימינה להראות לנו את המסיבה שמתרחשת על הדשא עם בופה עמוס באוכל. כשהמצלמה זזה ימינה היא מקבלת זווית קצת יותר גבוהה של המסיבה, דבר שמרחיק אותנו קצת מן הסובבים ויוצר ניכור ביינינו לבינם. האנשים נראים הרבה יותר מרוחקים, אם כי זווית הצילום היא לא חדה דיה על מנת שנקבל רושם שאלו בעצם אנשים קטנים. זווית הצילום הזו באה להדגיש את הניכור שלהם מאיתנו ואחד מהשני, הם (העשירים) ואנחנו (הדלים).  בהמשך הסצנה כאשר כוכב הסרט, אדוארד (ריצ'רד גיר) רוצה לעזוב את המסיבה, המכונית שלו נחסמת על ידי רכבים אחרים והוא אינו יכול להתקדם. גם כאן ישנה אלגוריה לבעלי ההון אשר חוסמים אחד את השני, ובעצם כל כך מסואבים, שאין ביכולתם כמעט לזוז. אך אדוארד כבעל ההון וכשותף הבכיר בחברה שבה הוא עובד, הוא 'מלאים' את הרכב של פיליפ (ג'יסון אלכסנדר), עורך הדין שלו, אם כי פיליפ לא מרוצה מהעניין, אך אין באפשרותו לעשות דבר אלא לקבל את גזר הדין.

אם נעבור במקביל לסצנה השנייה,  שהיא בעצם הסצנה הראשונה של הסרט עצמו (עד כה זו היתה האקספוזיציה), היא מתחילה בצורה דומה: אנחנו שוב רואים צילום תקריב של שתי ידיים, אלא שהפעם הידיים האלה מעבירות ביניהן כסף וסמים מיד אל יד, בדומה מאוד לשוט הראשון של  הסרט (שבו מועברים מטבעות "זהב"), כמו הסמים לנרקומן, ככה הכסף הוא לקפיטליסט, דחף בלתי ניתן לשליטה שהוא חלק מהרס חברה דקדנטית. מיד לאחר החלפת הסחורה ניכנסת דמות, ששוב, כמו באקספוזיציה, אנחנו לא מכירים ולא נכיר,  ושואלת את השאלה המרכזית של הסרט: "מה החלום שלך? כולם מגיעים להוליווד בשביל חלום! מה החלום שלך?". יש כאן לעג ברור ל"חלום האמריקאי". הוליווד מייצגת את אמריקה , ולשאול את השאלה הזו, כשברקע אנחנו רואים את תחתית הביבים של החברה בלוס אנג'לס, נשמע אירוני ומרושע. גם כאן יש לנו הדגשה ש"החלום האמריקאי"  הקפיטליסטי הוא בדיחה עצובה במקומות כאלה. גם הדמות ששואלת את השאלה פונה ישירת אלינו אל הצופים.

בהמשך גם כאן אנחנו מגיעים למסיבה, אבל המסיבה של מדוכאי החברה, העומדים בניגוד למשתתפי המסיבה הקודמת, שהייתה מסיבה של השמנת של החברה. זווית הצילום כאן היא בגובה העיניים. האנשים האלה, למרות עליבותם, הם הרבה יותר נגישים אלינו.  גם כאן יש לנו בופה, רק שכאן זהו בר המשקאות,  זייתים, דובדבנים וכו…  זה לעומת הבופה העמוס בחסילונים צדפות וכל טוב מהסצנה הקודמת. בסצנה הזו כאשר ויויאן (ג'וליה רוברטס) וקיט (לורה סאן ג'יאקומו) יוצאות לרחוב, שם  הן מוצאות בחורה אחרת בנקודה שלהן, וכמו פיליפ  בסצנה הקודמת, גם הבחורה הזו מוותרת להן ומסתלקת מהמקום לאחר שברור מי  יותר בכירה .

הדמיון בנרטיב הקולנועי בין שתי הסצנות מדגיש את הפערים החברתיים העמוקים שיש בחברה האמריקאית, והניגוד בין שני העולמות למרות הפוזיציות הדומות. למעשה ניתן לראות פה רמז לכך שההבדל בין שתי הקבוצות הוא הכסף אך לא הצד האנושי וההתנהגות.

בדומה לסצנות אלה נמצא לאורך כל הסרט ביקורת חריפה כלפי הקפיטאליזם והמוסכמות החברתיות , לפעמים בצורה מפורשת ולא רק ברמיזות. לדוגמא, בסצנה שאדוארד מסביר לוויאן במה הוא עוסק (קונה חברות מפרק אותן ומוכר אותן)  האסוציאציה הראשונה שעולה לויויאן בראש היא "גניבת מכונית כדי למכור אותה לחלקי חילוף". יש כאן השוואה ברורה בין שני הדברים: לוקחים לא ביושר משהו שלם, שיכול היה לתפקד ולשרת מישהו,  ומפרקים אותו כדי להשיג רווח . גם בהמשך, כאשר שניהם על המרפסת,  אדוארד פורש בפניה את הדרך שבה הוא עושה עסקים: "בצורה מקצועית בלי לערב רגשות", והפעם ויוויאן משווה את זה לאופן שבו היא פועלת. יש כאן השוואה ברורה בין הקפיטאליזם לזנות.

הסרט עוסק רבות בכסף ובמקומו בכל רובדי החברה. אחת הסצנות הבולטות היא בחנות הבגדים, כאשר אדוארד וויויאן מגיעים לחנות. אדוארד אומר: "אנשים לא נחמדים לאנשים, הם נחמדים לכרטיסי אשראי" ובחנות עצמה הסרט אפילו לא טורח להחביא את העובדה שהכסף שקונה לך בגדים, קונה לך גם חנופה מזויפת

בנוסף להתקפה המרכזית על האידיאולוגיה הקפיטליסטית יש סממנים נוספים המאפיינים סרטים חתרניים.

גם כאן, כמו בסרט הקודם, יש ביקורת על שחיתות מוסרית ושבירת ערכי המוסר המשפחתי. זה מתחיל כמובן ברעיון המרכזי של הסרט:  אדוארד משלם כבר בהתחלה על שירותיה של וויאן ורואה אותה כסחורה שניתנת לקנייה. הוא אומר כמה פעמים לאורך הסרט "אני שוכר את שירותייך, את עובדת בשבילי". הוא רואה אותה כמצרך שהוא משלם עליו.

ויויאן היא ללא ספק אישה בעלת מיניות מתפרצת ומוחצנת. היא פרובוקטיבית בלבושה ובהתנהגותה. אפילו כאשר היא מוצגת כ"ליידי", היא אומרת במשחק הפולו: "אני משתמשת באדוארד רק לצרכי המיניים" על מנת לזעזע את החברה הבורגנית השמרנית, המיוצגת על ידי הנשים שלגלגו על מעמדה בשרשרת החברות של אדוארד.

היפוך התפקידים בתחילת הסרט, כאשר וויאן עוברת לכסא הנהג ו"מצילה" את אדוארד שהלך לאיבוד ומביאה אותו חזרה למקום מבטחים, גם הוא סממן לחתרנות. בדרך כלל הגבר הוא הנוהג והוא תמיד יודע את הכיוון, האישה היא לרוב זו שתשב בצד ותשתוק, ובטח לא זו שתקח את המושכות לידים שלה ותנווט את הכרכרה (מכונית ספורט).

אנו גם מוצאים סממנים לשחיתות פוליטית כאשר אדוארד מפעיל קשרים בקונגרס כדי לעכב הלוואה הדרושה למפעל שאותו הוא רוצה לקנות על מנת לפרקו. הסנטור, מכרו של אדוארד, "שמח לעזור", ולקבור את הבקשה מתחת לערמת ניירות. בעקבות כך החלום האמריקאי, של מפעל מייצר נהרס תחת הבירוקרטיה והחמדנות של הקפטליזים הדורסני.

אבל ההוכחה החותכת לכך שזהו סרט חתרני הוא הסיום. סרטים חתרניים מאופנים בשני סוגי סיום. האחד, זה הסוף הפתוח, או סיום שאיננו סוף, שהרי לסרט שמעלה בעיות כה מורכבות לא יכול להיות סוף ולכן ישאר פתוח או בלתי פתור; השני, שהסוף הוא בדיוק ההפך ממה שהגיוני שיקרה במציאות: כמו סוף טוב ושמח עד כדי ציניות , שבו הכול הופך לטוב ולוורוד בצורה קיצונית שאינה מתקבלת על הדעת ואינה יכולה להתקיים תחת שום אפשרות הגיונית כל שהיא. ואכן ב"אישה יפה" יש סוף מהסוג השני, שבו אדוארד שכל חייו קנה ופירק חברות מחליט לפתע לנהל מפעל יצרני, דבר שהוא אינו יודע דבר וחצי דבר בו, וזה מנוגד לכל החלטה עסקית רצינית שאיש עסקים היה עושה. הוא מוותר על פירוק חברה, שהיה מכניס לו מיליארד דולר, ומבין פתאום לליבו של בעל החברה הזקן ונכדו שמצהירים בתחילה שהם רוצים לדאוג לעובדים, אך לקראת הסוף מוכנים לקבל את כספו של אדוארד. פתאום יש היפוך ואדוארד הוא המושיע.

גם מבחינת הנרטיב הרומנטי: אדוארד שנפרד מאשתו ומחברתו, ואינו רוצה קשר מחייב , מתאהב ביצאנית, מטפס במעלה המדרגות  (למרות פחד הגבהים ממנו הוא סובל), וכמו הנסיך הבא להציל את 'רפונזל' מהמגדל הנורא, הוא בא לקחת את ויויאן הזונה  והם דוהרים ביחד לעבר השקיעה.

סוף סכריני, ציני ולא אמין, האופייני לסרט חתרני.

למרות שהסרט על פניו נראה סרט הליוודי,אגדה מתוקה ותו לא, הוא למעשה סרט חתרני.יש בסרט  ביקורת על החברה האמריקאית הקפיטליסטית הפטריאכאלית, כפי שהיא מצטיירת בקולנוע ההוליוודי הקלאסי. הביקורת מופנית כלפי הפרט, המשפחה, מוסדות החוק  והשלטון..  את הביקורת ניתן לראות הן בנרטיב הסיפורי והן במבע הקולנועי. ובכל זאת הסרט הפך לסיפור סינדרלה המודרני, השאלה כמה מהאימרות האלו חילחלו למקומות אחרים אצל הצופים וכמה פשוט הלכו לאיבוד בתוך האגדה?

מסקנה
אם אתה כבר משלם לזונה, אל תתן לה לנהוג לך ברכב.