סדרת כתבות חדשה עולה לבלוג. הקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי. סידרה של 4 כתבות, הקדמה ושלושה ניתוחים תרבותיים של פסגות היצירה  של הקולנוע האקספרסיוניסטי, מטרופוליס, נוספרטו, והקיבנט של ד"ר קליגרי.

"הצל שלי ואני, רצחנו ביחד"

 הקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי הוא זרם  קולנועי ואומנותי שפעל בתחילת המאה  בעיקר בין השנים 1919 עד בערך 1926, מה שמכניס את הקולנוע הזה לטווח של תקופת הראינוע, הסרט האילם, שזו גם תקופת בין המיצרים, בין שתי מלחמות העולם. הזוועות של מלחמת העולם הראשונה היו טריות מאי פעם.

הפצועים שחזרו מהמלחמה הזו, חזרו שבורים. שבורים לא רק במובן הפסיכולוגי של המילה אלא גם במובן הפיזי. הפגיעות שהותירה מלחמת העולם הראשונה על הלוחמים היו הקשות ביותר. חיילים שחזרו הביתה מכוסים תחבושות, פגועי גפיים, שרופים, עיוורים, מטורפים. כל  אלו מילאו את רחובות אירופה השלווה.

"מי מסתתר מאחורי המסכה? חתול מפלצת או חייל ממלחמת העולם הראשונה? "

מלחמת העולם הראשונה היתה גם  המלחמה המודרנית הראשונה. הפעם הראשונה שבה השתמשו בשדה הקרב  בנשק כימי, במכונות יריה, בטנקים, מטוסים. אפילו הטיל המונחה הראשון ראה אור, או יותר נכון הראה חושך, במלחמה הזו.
כל מה שאנחנו מכירים היום במערך המלחמה המודרנית, הפציע במלחמת העולם הראשונה. זו היתה הפעם הראשונה שהאנושות ראתה כמה נזק היא יכולה לעשות בעזרת המכונות של העולם המודרני. איך לרתום את כוח ההמצאה של המאה החדשה לקציר של דמים לשדות ההרג.
העולם של אחרי מלחמת העולם הראשונה היה עולם מפוקח יותר, עולם בו כבר לא בטוח שהמכונות המופלאות החדשות יעזרו לפתח את האנושות קדימה, אלא להפך, הן מסוגלות להחזיר את האנושות לתקופת החושך.

במקביל למלחמת העולם הראשונה, ובעיקר אחריה, צורת השילטון המלוכני התמוססה, והתחילו להתפשט אידאולוגיות האיזמים למיניהן (קומוניזם, פאשיזם, קפיטליזם, נאציזם, רובוטריקיזם).

"הטייס שלנו ח'ברמן, הוא יקח אותנו לסייבטרון"

עלינו גם לזכור את מקומה של גרמניה בסוף המלחמה. גרמניה היתה שבר כלי. גרמניה של אחרי המלחמה לא רק היתה מלאה בזומבים פצועים אלא גם באומה שבורה ומושפלת.
אך מאידך זו גם תקופה בה עולם התרבות הגרמני היה בפריחה.
הצמד ברכט/וויל הוציא את היצירות הגדולות שלו, בית הספר לאדריכלות- הבאהוס- נפתח ושינה לעד את האדריכלות, וכו… וכו…

 אקספרס יור-שלף (משלוחי אקספרס למדפים)

אבל מה הוא בעצם האקספרסיוניזם? האקספרסיוניזם הוא זרם אומנותי שהתחיל עם ואן-גוך, אחרי זה גוגן, מונק, ומשם התגלגל. החידוש הגדול של האקספרסיוניזם, זה שהוא שם את היוצר במרכז היצירה ואת הדרך שבה היוצר חווה את העולם בצורה הריגשית שלו עצמו. עד אותה תקופה היה נסיונות שונים לתפוס בציור את "האמת" של הרגע. היה נסיון לשחזר רגע אובייקטיבי, אם זה של נוף, אדם, או כל דבר אחר. האקספרסיוניזם מנסה לשחזר רגע סובייקטיבי, אם זה דרך ציור של נוף, אדם, או מאוחר יותר סתם בליל צבעים בלתי רציונלי.
ומה זה האקספרסיוניזם הגרמני? כמו שנאמר לעיל – רק בגרמניה, אהה, ובעיקר בקולנוע (היתה תנועה אקספרסיונסטית גם בציור אבל היא היתה פחות חשובה).

"לילה, לילה, מסתכלת הלבנה, על המשוגעים שבגינה"

מה מייחד את הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני ? ובכן כמה דברים מאוד בולטים.
דבר ראשון הנרטיב שלו. הסיפורים שיחליט הקולנוע האקספרסיוניסטי להעביר והדמויות בהן הוא משתמש כדי לעשות זאת. הסרטים האלו כמעט אף פעם לא היו איזה דרמה קטנה ונחמדה (חוץ מזריחה), או קומדיה רומנטית . זה בדרך כלל יהיה או מד"ב או פנטזיה. וכמעט תמיד שניהם יהיו טבולים טוב טוב במוטיבים חזקים של אימה– אם זה ערפדים (נוספרטו), אם זה זומבים (ד"ר קליגרי, טוב זה סוג של זומבי לא ממש), אם זה דרקונים ולוחמים(הניבולנגים),השטן (הסטודנט מפראג) ומדענים מטורפים (ד"ר מבוזה) או כל דבר מוזר אחר שאפשר לחשוב עליו.

"פני מלאך, הוא רצח לה והלך, פני מלאך, הוא מטורף כלכך"

דבר שני, באופן מפתיע הסרט יהיה מנוקדת מבט אחת סובייקטיבית (הקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי אמרנו) .
הגיבור בדרך כלל יהיה קצת/הרבה…. משוגע.
במקרה הטוב הוא יהיה קצת מטורלל ולא לגמרי מאוזן, ופסיכי רצחני בעל נטיות פסיכופטיות במקרה הרע.

דבר שלישי, התאורה והתפאורה. הסרטים יהיו תמיד נורא אפלים, גם בסיפור וגם בתאורה. הצילומים תמיד יעשו בתוך אולפן סגור עם תפאורה מורכבת והרבה מאוד משחקים של תאורה וצללים. הדמויות תמיד תהיינה  מוארות בצורות מוזרות ובאור לא טבעי.

"על גגות ת"א, מישהו צעק הלילה, לא מקור לא מחום, כי אם מזומבים רצחניים"

התפאורה, תמיד תהיה קצת עקומה, היא תתן כל הזמן הרגשה שמשהו עוד רגע  נופל, דבר שבאופן תת הכרתי מפעיל אצל הצופה הרגשה של אי נוחות ומשאיר אותו על קצה הכיסא בהרגשה  שכל שניה משהו נורא עומד להתרחש.

אקספרסו משולש

הקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי הוציא תחתו עשרות סרטים, אבל שלושה מהם השאירו חותם גדול במיוחד, שמהדהד עד היום ללא הפסקה.

הקיבנט של ד"ר קליגרי. אם כי לא הסרט האקספרסיוניסטי הראשון, הוא הראשון שהכיל את כל הסגנון לסרט אחד, ובעצם היווה מאז את תוכנית המתאר לשאר הסרטים, במיוחד בתחום התפאורה ועיצוב הדמויות.

הסרט השני, מטרופלויס.  מטרופוליס נחשב לשיא של הקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי. הסרט שנעשה בשלהי הגל האקספרסיוניסטי ב1926, נחשב לאחת ההפקות הגדולות ביותר שנעשו בראינוע בכלל, כל שכן בקולנוע  הגרמני. הוא ללא ספק אחד מהיצירות היקרות ביותר של הקולנוע הגרמני (לא כולל את נצחון הרצון).

וכמובן נוספרטו של מורנאו. סיפור דראקולה (רק שהם לא הצליחו לקנות את הזכויות לסיפור, אז החליפו את השמות של כל הדמויות( שהשפיע בצורה ברורה על כל סרטי הערפדים עד היום (לא כולל את ההוא שנוצץ, לא יודע מי השפיע על השיקוץ הזה) ועל קולנוע האימה בכלל.

בפעם הבאה…. מטרופוליס עיר העתיד

מסקנה

ילדים, מי יכול לספור כמה פעמים הופיעו במאמר המילים "הקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי"? בין הפותרים תוגרל מתנה מסין.

כאשר אנחנו חושבים על קהילה שאוהבת להתלבש באופן מצועצע, יוצאת לבלות בעיקר בלילות, מחליפה בני זוג רבים, ובעיקר, שאנשיה אוהבים למצוץ, אנחנו מן הסתם  נחשוב על הקהילה ההומוסקסואלית.
אבל אני התכוונתי לערפדים. זה לא מיקרי שיש דמיון כזה בין הומואים לערפדים.

גם אתה ברוטוס?

הפחד במראה

ערפדים הם חלק מז'אנר סרטי האימה. סרטי האימה מאז הופעתם הראשונה, היו לרוב בבואה לפחד של החברה שיצרה אותם. בשנות ה40 היה זה הפחד מהמלחמה הקרה והמקארטיזם עם  סרטים כמו פלישת חוטפי הגופות. בשנות ה60 היה זה הפחד מהאנרגיה האטומית אשר הובילה לסרטים כמו THEM (עם הנמלים הענקיות) וליל החיים המתים וכו…

"יעקוב, תביא את הK300 שוב יש נמלים"

אבל הפעם אני רוצה להתמקד בתת ז'אנר אחד בתוך כל בליל סרטי האימה של סרטי הערפדים,אולי אפילו למקד את זה לסרטי הערפדים שנוצרו מתחילת שנות ה80 ועד אמצע שנות ה90. בכתבה אחרת שלי לפני כמה חודשים כתבתי באריכות על תולדות הערפד במערב. אז רק תזכורת מהירה , ערפדים הם יצורים מיתיים. על פי האגדות הם ה"חיים המתים", אנשים שמתו וחזרו לחיים וניזונים מדם החיים. כמעט לכל התרבויות העתיקות היה איזכור למתים שחוזרים ושותים את דמם של החיים.
במשך שנים ערפדים היו לא יותר ממפלצות מחרידות וטיפשות שרק צדו דם. היה זה המשורר הבריטי לורד בירון  שהפך את הערפד ליצור אינטליגנטי בשירו "הכופר" (1813). לאחר מכן הגיע בראם סטוקאר וכתב את דראקולה (1897).

רק דרקולה יביא שלום!

הערפדים, כמו בסרטי אימה אחרים, הביאו לידי ביטוי את פחדיה של החברה, אם זה בגרמניה של שנות ה30- הפחד מהזר ובעיקר מהיהודים כפי שנתפסו בנוספרטו. היו גם יהודים שידעו שפחד הופך מהר מאוד לשנאה ובתגובה היגרו לארה"ב בשנות ה20 וה30. בארה"ב מנגד, התגבר הפחד מן הזרים שהתחילו לזרום בשנות ה30 ובא לידי ביטוי בסרט דראקולה, בו הוא היה כבר בעל מבטא רומני/הונגרי כבד והסתובב כל הסרט עם מגן דוד.

"אתה מתכוון לגמור את הגיפלטע הזה? או שאני יכול לאכול?"

לאחר הקדמה קטנה זו על ערפדים אני רוצה להזכיר לכם מה היה הפחד הגדול ביותר בשנות ה80, פחד הממשיך להטיל את צילו עד היום – הפחד ממגפת האיידס שהתחוללה בשנים ההן.

איידס

מחלת האיידס – AIDS ראשי תיבות של Acquired immune deficiency syndrome (תסמונת הכשל החיסוני הנרכש) איננה מחלה חדשה. מקרה המוות הראשון הידוע  כתוצאה מאיידס היה כנראה בשנות ה60 של המאה העשרים. אבל היו מקרים בודדים שלא ידעו לקטלג אותם. היה זה רק  ב1981, ב5 ליוני ליתר דיוק – כאשר חמישה הומוסקסואלים הגיעו למיון עם דלקת ראות וקריסה של המערכת החיסונית – שהאיידס הוגדר כמחלה. אך לפני שהמחלה נקראה AIDS היה לה שם אחר, GRID ראשי תיבות של Gay-Related Immunodeficiency, "(כשל חיסוני של הומוסקסואלים.( בתחילה  סברה הרפואה שהמחלה פוגעת רק בהומוסקסואלים. לאחר לחץ של אירגונים שונים וגם כמובן העובדות (אבל זה מעולם לא בלבל אף אחד) שהראו שהמחלה פוגעת גם בחולי המופיליה, במשתמשים בסמים ובנשים וגברים הטרוסקסואלים, הוחלף השם למה שאנחנו  מכירים היום כאיידס. אולם הנזק כבר נעשה והקשר בין ההומוסקסואלים למחלת האיידס הפך לקשר בלתי ניתן לניתוק.

מבצע הקש בדלת, עזרו לנו לעזור להם

עכשיו אני רוצה לנסות לחבר בין שתי התופעות האלו, סרטי אימה המשקפים את הפחדים של החברה והפחד הקמאי מאחת המגפות הקשות בחצי השני של המאה העשרים.

צריך לזכור שהפחד מהערפד הוא הפחד מהמיניות הפתוחה. הערפד בעצם מאיים על הסדר החברתי הישן. חשוב לזכור שהמיניות של הערפד היא מיניות הומוסקסואלית, או לכל הפחות, הבי–סקסואלית. הנטיה המינית הזו היתה כבר בגרעין הערפד המודרני. הסיפור הקצר "קרמילה" שיצא עוד לפני דרקולה סיפר על ערפדית לסבית שמפתה נשים, ואף בדרקולה יש איזכורים שונים למיניות שפתוחה לשני המינים. דוגמא לזה אפשר למצוא במערכת היחסים של דראקולה עם גונת'ן והסצנה המפורסמת ברומן/סרט שבו הוא רוצה למצוץ את אצבעו החתוכה של גונת'ן. למצוץ אצבע, הלו!? אף אחד לא חושב על הרימוז הפאלי הברור !?

"אז אתה המעריץ של צביקה פיק?!"

אבל משנות ה80 ואילך המיניות הפתוחה הזו הפכה למשהו עוד יותר מאיים. עכשיו הערפדות היא משהו הרבה יותר נורא. היא לא רק פתיחות מינית מתירנית שעלולה להזיק לחברה, אלא שעכשיו היא משהו שיכול לכלות את האנושות.

הערפדות היא דבר מדבק. כל מי שננשך על ידי ערפד עלול להפוך לכזה בעצמו ולהדביק אחרים.
כשאתה נושך את החברה שלך אתה בעצם נושך את החבר של החברה שלך שנשך את החברה של החבר שלך וכן הלאה…. מוכר ?

מישהו רעב?

סרט הערפדים הראשון שנעשה אחרי גילוי נגיף האיידס נעשה שנה אחת אחרי "הרעב".

מהאלבום המשפחתי : תמונה מהברמיצווה

הרעב הוא סרט הביכורים של טוני סקוט (אח של ומי שעשה את אהבה בשחקים) הסרט הוא אגדה גותית–אורבנית מודרנית על ערפד, אותו מגלם דיוויד בואי, הנאלץ לפנות לייעוץ רפואי עקב הזדקנות מהירה. בת זוגו המסתורית של בואי, ערפדית עתיקה ויפהפיה (קתרן דנ'ב), מתחילה להתעניין ברופאה הגריאטרית שמטפלת בו– מה שניגמר בסוף בסצינת מין וברומן סוער בין שתי הנשים. לא בכדי לערפדית לא אכפת אם זה גבר או אישה, לא אכפת לה אם הם ימותו בסוף כמו כל המאהבים האחרים שלה, שזה רמז ברור לחוסר הריסון ההרסני שהקהילה ההומוסקסואלית הואשמה בו.

לאחר שג'ון, דמותו של בואי, יוצא מהתמונה, מריים, דמותה של קטרין דנב', מחפשת לה שותף חדש שיחליף את ג'ון (לא שיש תחליף לבואי), אלא שהפעם היא מחליטה דווקא לבחור לה אישה כבת לוויה. חשוב לשים לב כאן  לעובדה שבמערכת היחסים הזו האישה היא הדומיננטית והיא מחליטה מי יהיה בן זוגה ומה יהיה מינו. לכן הפחד מההומוסקסואליות אינו מכוון בסרטים רק להומוסקסואליות גברית אלא גם להומוסקסואליות נשית, כמו שזה ניראה בקטע בו היא מפתה את סרה (סוזן סרנדוט) והופכת אותה לערפדית כמוה, אבל לא רק דרך נשיכה, אלא כחלק מאקט מיני בוטה וברור.

"באה לכאן הרבה, בובה?"

חשוב לשים לב שבניגוד לתקופה הקלאסית של הערפדות ,כיום לא מספיק שתינשך על ידי ערפד על מנת שתהפוך לכזה, אלא אתה צריך גם לשתות את הדם שלו. זאת אומרת שכבר לא קיים הערפד הקורבני, אלא  רק זה שמשתתף ברצון. הוא לא קורבן של אונס אלא זו בחירה אישית  וחופשית להיות כזה. הבחירה להיות מופקר, מיני, רוצח ולחיות מדמם של אחרים, "לקבל" על עצמו את המחלה, היא  בחירה חופשית, מה שאומר שיש כאן אמירה ברורה בסגנון "אין צורך לרחם עליהם, הם דרשו, רצו ורדפו אחרי זה".

"אני חושבת שקיבלתי מחזור"

אני רוצה להתעכב על הבחירה בדייויד בואי לתפקיד הראשי. אין ספק שדויד בואי הוא שחקן מחונן (הוא אפילו פנטומימאי בחסד) . אבל אין לי  ספק שהעובדה שבעברו הצהיר בואי על עצמו כביסקסואל והעולם הכיר את עברו כזיגי סטארדאסט –יצור אנדרוגיני בעל מיניות מוחצנת ולא ברורה– שיחקה תפקיד מכריע בבחירתו לתפקיד זה.

דיויד בואי במופע במועדון הפוסי קאט

באותה תקופה אנחנו רואים גם שינוי מאסיבי בדימוי של הערפד. אם פעם הערפד היה דמות מרשימה ששולטת בכל מה שנוגע אליה , שהיא היתה שר האופל, הרי שבסרטים אלו  הערפדים הופכים למשהו חדש. יש להם בעיות של אנשים אמיתים, יש להם מבנה חברתי פנימי ובנוסף יש להם אינטראקציה עם החברה שמסביבם, כמו שאנחנו רואים ברעב למשל. ויותר חשוב מזה, לרוב יש להם גם חמלה ורגשות לגמרי אנושיים. בנוסף לכל המעלות והחסרונות שהם חולקים עם שאר בני האדם, יש להם צורך בלתי ניתן לשליטה שהם חייבים לספק. משהו שהוא מחוץ לשליטתם, הם לא יכולים להפסיק יום אחד להיות ערפדים ולוותר על הצורך הזה.
זה בדיוק כמו שמתייחסים להומוסקסואליות – מחלה שאי אפשר להיפטר ממנה, משהו שחזק מהם, שהם לא יכולים לשלוט בזה , העובדה שמתיחסים אל זה כמשהו שצריך לשלוט.

spread the disease

הרעב הוא הוא סרט מוקדם אתם אומרים? הוא נעשה בתחילת הפאניקה? הדברים נרגעו לקראת הסוף?

ראיון עם ההומוסקסואל

בואו נבדוק עוד סרט משנות ה90. הפעם סרט ערפדים יחסית מצליח, ראיון עם הערפד.
ראיון עם ערפד הוא סרט ערפדים קלאסי שנעשה ב 1994 , כשכבר היה ברור שאיידס הוא כבר נחלת הכלל ולא רק של ההומוסקסואלים.
אבל זוכרים מה שאמרנו שלא ניתן לעובדות לבלבל אותנו?

אווו, כמה רומנטי

הסרט נותן הרגשה שכמעט כל הערפדים הם גברים והנשים הן דבר זניח בסרט. הסרט כולו גדוש בסאבטקסט הומוסקסואלי.
אפשר לראות זאת כבר מבחירת הבמאי, ניל ג'ורדון. ניל ג'ורדון ,לפני שעשה את ראיון עם ערפד, ביים סרט אחר בשם – משחק הדמעות. למי שלא זוכר , הסרט מגולל את סיפורו של  לוחם במחתרת הIRA האירית שמתאהב בזמרת טרנסקסואלית. לא בדיוק סיפור אהבה סטרייטי.

זה לא גברת זה גוואלוד (סטארגייט)

בראיון עם הערפד אם מסתכלים מקרוב בטקסט של הסרט אפשר למצוא רמיזות הומוסקסואליות רבות. למשל, הקטע בו לסטאט מדבר עליו ועל לואיס כ"משפחה קטנה" , משפחה אלטרנטיבית המאמצת לעצמה ילדה קטנה.זו משפחה של שני גברים שמגדלים ילדה מאומצת, ממש תא משפחתי חד מיני.

לא! בכלל לא גאי!

רמיזה נוספת היא באקט בו לסטאט הופך את לואי לערפד. כאשר לסטאט מתנפל על לואי, מוזיקת הרקע מתחלפת   לכינורות צווחים אשר  משתתקים בבת אחת מיד לאחר מכן. כעת לסטאט רוכן מעל גופו השכוב של לואי ולוחש לו באוזן את הצעתו לחיי נצח לצידו, צעיר לנצח כמו שהוא עכשיו. כאשר לואי משיב לו בחיוב לסטאט פותח את ורידו ומטפטף דם אל פיו של לואי. המצלמה עוברת בזום–אין לצילום תקריב של לואי המקבל את  הטיפות הראשונות של הדם. אפשר לראות שלואי מנסה לקרב את אותן טיפות בצורה חושנית אל פיו. כעת הסאונד מתחלף לפעימות ליבו של לואי, פעימות, שככל שהאקט של מציצת דמו של לסטאט מגיע אל שיאו כך פעימות ליבו מתגברות. נשימת שניהם הופכת לכבדה ומהירה עד שהם נפרדים אחד מן השני בבת אחת, נשכבים על גבם ומנסים להחזיר את נשימתם.

אני לא רוצה להגיד כאן  מה היתה הסיבה שבפעם האחרונה אני נישכבתי על הגב וניסיתי להחזיר את נשימתי (ואני גם בטוח שאתם לא רוצים לשמוע).

לסיכום
הבחירה בערפדים כמיצגי הסטיה מבחינה בצורה ברורה בין מחנה ה"אנחנו" וה"אחרים". הצופים בסרטים, יכולים בקלות להגדיר את עצמם מחוץ להתרחשויות ובכך ליצור חיץ בין מה שקורה על המסך לבין חייהם "הנורמלים". ההתרחשויות מעוררות הרתיעה, החרדה והגועל, אשר הם חווים כלפי הישות הקולנועית בסרט ,מצדיקות את סלידתם מן האנשים בסביבתם המזכירים בהתנהגותם את אלו שהם ראו בקולנוע. או במילים האחרות, הקולנוע המימסדי באותה תקופה נתן גושפנקא לגאי באשינג.

ובכל זאת כל מה שנאמר על הקשר בין ערפדים להומוסקסואליות, זה עדיין לא תירוץ לדמדומים!

חומר לימודי

מסקנה

אם אתם הולכים לשתות למישהו את הדם, רק עם קונדום!

היכונו לTVEYE