עיזה יפה שווה זהב (או נפט או מניות ערך) – אישה יפה כסרט אנטי קפיטליסטי


"אישה יפה" (1990) הוא סרט בבימויו של גרי מרשל ובכיכובם של ריצ'רד גיר בתפקיד אדוארד לואיס וג'וליה רוברטס בתפקיד ווייאן וארד. הסרט הוא למעשה עיבוד מודרני לסיפור סינדרלה. הסרט מגולל את סיפורה של ויויאן, זונת רחוב אשר פוגשת את אדוארד, מיליונר המבקש לשכור את שירותיה לשבוע שלם תמורת אתנן כספי גבוה. כוונתו של אדוארד היא לקיים מערכת יחסים קצרה ומנוכרת, אם כי לבסוף הוא מוצא את עצמו מאוהב. סרט זה זכה להצלחה מסחרית, וזיכה את השחקנית ג'וליה רוברטס בפרס "גלובוס הזהב" לשחקנית הטובה ביותר בקומדיה.

תגרד לי בגב!

הסרט "אישה יפה" כמו הסרט "בחזרה לעתיד" שהוזכר לפני כמה רשומות, הוא סרט אנטי ממסדי בכסות של סרט הולווידי טיפשי. אבל בניגוד ל"בחזרה לעתיד" , הסרט הזה מותח ביקורת על האידיאולוגיה הקפיטליסטית בכללה ולאו דווקא  תלוי  ממשל מסוים. הביקורת היא על "החלום האמריקאי" כפי שהוא מוצג בקלאסיקה ההוליוודית,  כמו גם על הקפיטאליזם החזירי, שקיבל ביטוי גם ב"חזרה לעתיד".

מבחינה קולנועית אישה יפה מצולם כמו סרט הוליוודי קלאסי. שוט ריורס שוט, עריכה מהודקת מבחינה קולנועית, אין כאן כמעט אף שבירה של הקונבנציות ההוליוודיות הרגילות. אבל הנרטיב של הסרט גדוש בביקורות אידיאולוגית מרקסיסטית-פמיניסטית.

בתחילה אשווה כמה אלמנטים בשתי הסצנות הראשונות,  כדי להוכיח שהסרט הוא מסמך כנגד החברה הקפיטליסטית.

המשפט הראשון של הסרט  בסצנה הראשונה של הסרט, הוא כלדמן: "זה הכל קשור לכסף"!! המשפט הזה נאמר עוד לפני שאנחנו רואים משהו במישור הויזואלי, אין עדיין תמונה אחת של הסרט. הוא נאמר מחוץ לקונטקסט של הסצנה הראשונה , כי הכוונה היא שהמשפט הזה שייך לקונטקסט של הסרט כולו.  מיד אחרי המשפט מתחיל הסרט. השוט הראשון  הוא תצלום תקריב של זוג ידיים גבריות ועוד שתי ידיים נשיות, של שתי נשים שונות. בסצנה הזו אנו רואים כיצד מטבעות קסם מחליפות ידיים בעוד הגבר מדבר על אחיזת עיניים: "זה לא זהב אמיתי זה שווה רק פני אחד". הדמות הבלתי נראת מרמזת לנו שהכסף הוא רק אשליה, זה רק משהו שאפשר להשתעשע איתו ולא מהות ממשית. הבחור במרכז ושתי הבחורות בצדדים אינם מזוהים, וגם לא ניראה אותם בהמשך הסרט, הן דמויות קרטון, שטוחות, חסרות חשיבות.  משם המצלמה ממשיכה בטילט ימינה להראות לנו את המסיבה שמתרחשת על הדשא עם בופה עמוס באוכל. כשהמצלמה זזה ימינה היא מקבלת זווית קצת יותר גבוהה של המסיבה, דבר שמרחיק אותנו קצת מן הסובבים ויוצר ניכור ביינינו לבינם. האנשים נראים הרבה יותר מרוחקים, אם כי זווית הצילום היא לא חדה דיה על מנת שנקבל רושם שאלו בעצם אנשים קטנים. זווית הצילום הזו באה להדגיש את הניכור שלהם מאיתנו ואחד מהשני, הם (העשירים) ואנחנו (הדלים).  בהמשך הסצנה כאשר כוכב הסרט, אדוארד (ריצ'רד גיר) רוצה לעזוב את המסיבה, המכונית שלו נחסמת על ידי רכבים אחרים והוא אינו יכול להתקדם. גם כאן ישנה אלגוריה לבעלי ההון אשר חוסמים אחד את השני, ובעצם כל כך מסואבים, שאין ביכולתם כמעט לזוז. אך אדוארד כבעל ההון וכשותף הבכיר בחברה שבה הוא עובד, הוא 'מלאים' את הרכב של פיליפ (ג'יסון אלכסנדר), עורך הדין שלו, אם כי פיליפ לא מרוצה מהעניין, אך אין באפשרותו לעשות דבר אלא לקבל את גזר הדין.

"אל תדאג, אני מבטיח לא להשאיר הפעם גרבילים במושב האחורי"

אם נעבור במקביל לסצנה השנייה,  שהיא בעצם הסצנה הראשונה של הסרט עצמו (עד כה זו היתה האקספוזיציה), היא מתחילה בצורה דומה: אנחנו שוב רואים צילום תקריב של שתי ידיים, אלא שהפעם הידיים האלה מעבירות ביניהן כסף וסמים מיד אל יד, בדומה מאוד לשוט הראשון של  הסרט (שבו מועברים מטבעות "זהב"), כמו הסמים לנרקומן, ככה הכסף הוא לקפיטליסט, דחף בלתי ניתן לשליטה שהוא חלק מהרס חברה דקדנטית. מיד לאחר החלפת הסחורה ניכנסת דמות, ששוב, כמו באקספוזיציה, אנחנו לא מכירים ולא נכיר,  ושואלת את השאלה המרכזית של הסרט: "מה החלום שלך? כולם מגיעים להוליווד בשביל חלום! מה החלום שלך?". יש כאן לעג ברור ל"חלום האמריקאי". הוליווד מייצגת את אמריקה , ולשאול את השאלה הזו, כשברקע אנחנו רואים את תחתית הביבים של החברה בלוס אנג'לס, נשמע אירוני ומרושע. גם כאן יש לנו הדגשה ש"החלום האמריקאי"  הקפיטליסטי הוא בדיחה עצובה במקומות כאלה. גם הדמות ששואלת את השאלה פונה ישירת אלינו אל הצופים.

בהמשך גם כאן אנחנו מגיעים למסיבה, אבל המסיבה של מדוכאי החברה, העומדים בניגוד למשתתפי המסיבה הקודמת, שהייתה מסיבה של השמנת של החברה. זווית הצילום כאן היא בגובה העיניים. האנשים האלה, למרות עליבותם, הם הרבה יותר נגישים אלינו.  גם כאן יש לנו בופה, רק שכאן זהו בר המשקאות,  זייתים, דובדבנים וכו…  זה לעומת הבופה העמוס בחסילונים צדפות וכל טוב מהסצנה הקודמת. בסצנה הזו כאשר ויויאן (ג'וליה רוברטס) וקיט (לורה סאן ג'יאקומו) יוצאות לרחוב, שם  הן מוצאות בחורה אחרת בנקודה שלהן, וכמו פיליפ  בסצנה הקודמת, גם הבחורה הזו מוותרת להן ומסתלקת מהמקום לאחר שברור מי  יותר בכירה .

50שקל בשיחים!? לא, באמת נפלו לי 50 שקל בשיחים. מישהו מצא?

הדמיון בנרטיב הקולנועי בין שתי הסצנות מדגיש את הפערים החברתיים העמוקים שיש בחברה האמריקאית, והניגוד בין שני העולמות למרות הפוזיציות הדומות. למעשה ניתן לראות פה רמז לכך שההבדל בין שתי הקבוצות הוא הכסף אך לא הצד האנושי וההתנהגות.

בדומה לסצנות אלה נמצא לאורך כל הסרט ביקורת חריפה כלפי הקפיטאליזם והמוסכמות החברתיות , לפעמים בצורה מפורשת ולא רק ברמיזות. לדוגמא, בסצנה שאדוארד מסביר לוויאן במה הוא עוסק (קונה חברות מפרק אותן ומוכר אותן)  האסוציאציה הראשונה שעולה לויויאן בראש היא "גניבת מכונית כדי למכור אותה לחלקי חילוף". יש כאן השוואה ברורה בין שני הדברים: לוקחים לא ביושר משהו שלם, שיכול היה לתפקד ולשרת מישהו,  ומפרקים אותו כדי להשיג רווח . גם בהמשך, כאשר שניהם על המרפסת,  אדוארד פורש בפניה את הדרך שבה הוא עושה עסקים: "בצורה מקצועית בלי לערב רגשות", והפעם ויוויאן משווה את זה לאופן שבו היא פועלת. יש כאן השוואה ברורה בין הקפיטאליזם לזנות.

הסרט עוסק רבות בכסף ובמקומו בכל רובדי החברה. אחת הסצנות הבולטות היא בחנות הבגדים, כאשר אדוארד וויויאן מגיעים לחנות. אדוארד אומר: "אנשים לא נחמדים לאנשים, הם נחמדים לכרטיסי אשראי" ובחנות עצמה הסרט אפילו לא טורח להחביא את העובדה שהכסף שקונה לך בגדים, קונה לך גם חנופה מזויפת

"וזו השמלה שגנבתי לסבתא שלו"

בנוסף להתקפה המרכזית על האידיאולוגיה הקפיטליסטית יש סממנים נוספים המאפיינים סרטים חתרניים.

גם כאן, כמו בסרט הקודם, יש ביקורת על שחיתות מוסרית ושבירת ערכי המוסר המשפחתי. זה מתחיל כמובן ברעיון המרכזי של הסרט:  אדוארד משלם כבר בהתחלה על שירותיה של וויאן ורואה אותה כסחורה שניתנת לקנייה. הוא אומר כמה פעמים לאורך הסרט "אני שוכר את שירותייך, את עובדת בשבילי". הוא רואה אותה כמצרך שהוא משלם עליו.

ויויאן היא ללא ספק אישה בעלת מיניות מתפרצת ומוחצנת. היא פרובוקטיבית בלבושה ובהתנהגותה. אפילו כאשר היא מוצגת כ"ליידי", היא אומרת במשחק הפולו: "אני משתמשת באדוארד רק לצרכי המיניים" על מנת לזעזע את החברה הבורגנית השמרנית, המיוצגת על ידי הנשים שלגלגו על מעמדה בשרשרת החברות של אדוארד.

היפוך התפקידים בתחילת הסרט, כאשר וויאן עוברת לכסא הנהג ו"מצילה" את אדוארד שהלך לאיבוד ומביאה אותו חזרה למקום מבטחים, גם הוא סממן לחתרנות. בדרך כלל הגבר הוא הנוהג והוא תמיד יודע את הכיוון, האישה היא לרוב זו שתשב בצד ותשתוק, ובטח לא זו שתקח את המושכות לידים שלה ותנווט את הכרכרה (מכונית ספורט).

אמרתי לך שהיינו צרכים לפנות שמאלה באלברקוקי

אנו גם מוצאים סממנים לשחיתות פוליטית כאשר אדוארד מפעיל קשרים בקונגרס כדי לעכב הלוואה הדרושה למפעל שאותו הוא רוצה לקנות על מנת לפרקו. הסנטור, מכרו של אדוארד, "שמח לעזור", ולקבור את הבקשה מתחת לערמת ניירות. בעקבות כך החלום האמריקאי, של מפעל מייצר נהרס תחת הבירוקרטיה והחמדנות של הקפטליזים הדורסני.

אבל ההוכחה החותכת לכך שזהו סרט חתרני הוא הסיום. סרטים חתרניים מאופנים בשני סוגי סיום. האחד, זה הסוף הפתוח, או סיום שאיננו סוף, שהרי לסרט שמעלה בעיות כה מורכבות לא יכול להיות סוף ולכן ישאר פתוח או בלתי פתור; השני, שהסוף הוא בדיוק ההפך ממה שהגיוני שיקרה במציאות: כמו סוף טוב ושמח עד כדי ציניות , שבו הכול הופך לטוב ולוורוד בצורה קיצונית שאינה מתקבלת על הדעת ואינה יכולה להתקיים תחת שום אפשרות הגיונית כל שהיא. ואכן ב"אישה יפה" יש סוף מהסוג השני, שבו אדוארד שכל חייו קנה ופירק חברות מחליט לפתע לנהל מפעל יצרני, דבר שהוא אינו יודע דבר וחצי דבר בו, וזה מנוגד לכל החלטה עסקית רצינית שאיש עסקים היה עושה. הוא מוותר על פירוק חברה, שהיה מכניס לו מיליארד דולר, ומבין פתאום לליבו של בעל החברה הזקן ונכדו שמצהירים בתחילה שהם רוצים לדאוג לעובדים, אך לקראת הסוף מוכנים לקבל את כספו של אדוארד. פתאום יש היפוך ואדוארד הוא המושיע.

גם מבחינת הנרטיב הרומנטי: אדוארד שנפרד מאשתו ומחברתו, ואינו רוצה קשר מחייב , מתאהב ביצאנית, מטפס במעלה המדרגות  (למרות פחד הגבהים ממנו הוא סובל), וכמו הנסיך הבא להציל את 'רפונזל' מהמגדל הנורא, הוא בא לקחת את ויויאן הזונה  והם דוהרים ביחד לעבר השקיעה.

סוף סכריני, ציני ולא אמין, האופייני לסרט חתרני.

"מתנה בשבלך, קופסא מהודרת"

למרות שהסרט על פניו נראה סרט הליוודי,אגדה מתוקה ותו לא, הוא למעשה סרט חתרני.יש בסרט  ביקורת על החברה האמריקאית הקפיטליסטית הפטריאכאלית, כפי שהיא מצטיירת בקולנוע ההוליוודי הקלאסי. הביקורת מופנית כלפי הפרט, המשפחה, מוסדות החוק  והשלטון..  את הביקורת ניתן לראות הן בנרטיב הסיפורי והן במבע הקולנועי. ובכל זאת הסרט הפך לסיפור סינדרלה המודרני, השאלה כמה מהאימרות האלו חילחלו למקומות אחרים אצל הצופים וכמה פשוט הלכו לאיבוד בתוך האגדה?

מסקנה
אם אתה כבר משלם לזונה, אל תתן לה לנהוג לך ברכב.

 

 

מודעות פרסומת

על שואה, קומיקס ועכברים- קומיקס כיצירה אריסטוטאלית


קומיקס היסטורי כחיקוי של המציאות.

גם אריסטו וגם אפלטון מדברים על המימזיס כחיקוי האמת על ידי האמנות. אם בתחילה נעשה הדבר באמצעות המחזת מחזות ביוון העתיקה, הרי שלאחר מכן הוא נעשה באמצעות הספרות, השירה, הפיסול והציור. אפלטון חושב שיצירה היא דבר שלילי, המסיט את עיני הקהל מחיפוש אחר האמת, ומציגה לו חיקוי של חיקוי. אריסטו לעומתו, מאמין שיצירה היא דבר חיובי – כאשר מוציאים משהו מהפוטנציה אל הכוח, כאקט של בריאה משנית שאינה באה לחקות את המציאות, אלא לפרשן אותה, האמנות בעיניו היא חקירה של האמת ולא חיקוי שלה.

אריסטו לא היה ראש באלטה (או שכן)

הקומיקס, כצורת אמנות, הבשיל מאוחר והתגבש לידי שפה אמנותית רק במאה האחרונה. בעבודה זו אנסה לחקור כיצד התפיסה של אריסטו מתקיימת בנישה מצומצמת של עולם הקומיקס, הקומיקס ההיסטורי. בעבודה אתמקד בעיקר ביצירת המופת הקומיקסיאת "עכבר" (Maus: A Survivor's) מאת ארט שפיגלמן – קומיקס שאינו כולל סיפורים פנטסטיים, אלא נועד להעביר לנו סיפור היסטורי, סיפור "אמיתי". אבדוק כיצד התגבש סגנון הקומיקס הייחודי הזה, וכיצד הגישה האריסטוטלית למימזיס באה בו לידי ביטוי.

קומיקס כהיסטוריה

ההתעסקות של קומיקס כמדיום אמנותי רציני, הן בפן האמנותי-הגראפי והן ביכולת ליצור סיפור משמעותי, הגיעה מאוחר יחסית למדיום הזה. בתחילת דרכו של הקומיקס הסיפורים ההיסטוריים היחידים שסופרו באמצעותו היו בעיקר סיפורי התנ"ך וטקסטים חינוכיים-היסטוריים, שהיו אמורים ללמד את הילדים על ההיסטוריה, ושימשו כלי עזר בשיעורי ההיסטוריה.

בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים עוד הוחזקו חברות הקומיקס עמוק בתוך התלם המרכזי של אמריקה הלבנה והנוצרית, ופעלו בהתאם לקוד יצירה נוקשה. דבר אשר הקשה מאוד על היכולת להעביר באמצעות הקומיקס סיפור אמיתי ומדיוק על אירועים היסטוריים: כאשר אתה חייב לעמוד בכללים הנוקשים של הקוד, שכללו את חובתם של "הטובים" לנצח תמיד, את העובדה שאמריקה צודקת תמיד, וכמובן את האיסור החמור להציג דם, קרבות ואת מראות הזוועה של המלחמות אינך יכול להעביר מסר שלם ואותנטי.

חלק מהכותבים באותה תקופה, שרצו לבקר את ההיסטוריה או להראות צדדים אחרים שלה, עשו זאת באחת משתי דרכים. האפשרות הראשונה הייתה לכתוב במסגרת הז'אנרים הפופולאריים, ליצור גיבור תקופתי, ולחבר את הסיפורים באופן חופשי. בין הגיבורים הללו ניתן למנות גיבורים מוכרים כמו "טאקס" (Taxs) או "זורו" (Zoro). על מלחמת העולם השנייה התפרסמו כמה כותרים שהידוע בהם הוא "בלאקהוק" (Blackhawk), הקומיקס על טייסת במלחמת העולם השנייה, שבה היו אזכורים שונים לשואה ולהיטלר. ואולם נושאים אלה כמעט שלא הופיעו בכלל.

הדחליל ואיש הפח בדרך לקוסם מארץ אוושוויץ

האפשרות השנייה באותה תקופה הייתה להתחבר לתעשייה אלטרנטיבית שהתחילה להתפתח (Counterculture) – הקומיקס המחתרתי – קומיקס שלא הייתה לו כוונה להיות מסחרי, וככזה לא היה צריך את אישור של ועדת הקוד. נהפוך הוא, הקומיקס המחתרתי רמס בכוונה כל דבר שהיה יכול לעורר את זעמה של ועדת הקוד ואת זעמו של הציבור בכלל. הקומיקס המחתרתי היה תגובה של תנועת מרד הסטודנטים בשנות ה-60, תקופה שבה החברה צעירה התמרדה כנגד הממסד האמריקאי והצמיחה את תנועת הפרחים. על הקרקע הזו עלה הקומיקס המחתרתי שרמס תחת עטו כל טאבו אפשרי, החל באפשרות ללגלג על הממשל, דרך העיסוק בגזענות וכלה בסקס ביזארי ובגילוי עריות. אמנם הייתה זו תנועה שהחזיקה מעמד רק עד אמצע שונות ה-70, אבל היא זעזעה קשות את קוד הקומיקס.

מילדי העובדים הזרים

מהעפר של תנועת הקומיקס המחתרתי הקומיקס מסוג "המתעד האישי". המפורסם ביצירות מהסוג הזה הוא "אמריקן ספלנדור" (American Splendor) . זו הייתה הפעם הראשונה בארצות הברית שנוצרו יצירות קומיקס שכוונו למבוגרים ולא רק כהתרסה כנגד הממסד. הכותרים הללו סללו את הדרך לקוראים ולכותבים, אבל בעיקר להיסטוריונים ולחוקרים שראו בקומיקס שדה מחקר. ב"אמריקן ספלנדור", למשל, נוקב הקומיקס בתאריכים ובאירועים אמיתיים אשר התרחשו בזמנו – האירועים שמתרחשים בקומיקס הזה הם תיעוד של תקופה, חלקם בזמן אמת וחלקם בזמן עבר.

מן התנועה הזו יצאו גם שניים מכותבי הקומיקס ההיסטורי הגדולים ביותר – ארט שפיגלמן, המוכר יותר, וג'ק ג'קסון, המוכר מעט פחות.

איש הפלומפה המופלא

ג'קסון כתב כמה יצירות קומיקס היסטוריות-חברתיות. אחת מהן היא "Nits Make Lice", המגוללת סיפור אמיתי על חיילים אמריקאים שמתעללים בבני שבט אינדיאני וטובחים בהם. שם הקומיקס מבוסס על משפט אמיתי שאמר קצין ביחידה אמר שהתכוון לאינדיאנים.

אבל ללא ספק הקומיקס ההיסטורי המפורסם מכולם הוא "עכבר" (Maus). הקומיקס הביוגראפי הזה התחרה על פרס ספרות המוענק על ידיד הממשל בקטגוריה "ביוגרפיות".

הקומיקס התפרסם בתחילה כחלק מחוברת ROW ששפיגלמן ערך וכתב בה, ואז הגיע לחנויות בצורתו המאוגדת בשני חלקים. החלק הראשון ראה אור ב-1986 והחלק השני ב-1991. החלקים נחלקים לעד ההגעה לאושוויץ, ומאושוויץ ועד השחרור.

הספר "מאוס" אף תורגם לעברית בשנות ה90 על ידי יעקב רוטבליט והוצא לאור ע"י הוצאת זמורה ביתן תחת הכותרת "עכבר – סיפורו של ניצול" ולאחרונה  בתרגום מחודש בשם המקורי "מאוס" בהוצאת מנגד.


 

ניתוח הצגת המימזיס

הרעיון האריסטוטלי מדבר על האמת כדבר מקרי – מה שקרה קרה במקרה. הוא מפריד בין האמת לבין האמת העמוקה יותר. לכן אריסטו מתיר לאמן לסטות מן האמת הפיזית וההיסטורית, כי האמן בעצם מנסה להראות את האמת העמוקה יותר. האמן לא יכול להראות את האמת העמוקה דרך חיקוי של המקריות של המקרה, אלא את האופן שבו האמת המקרית הזו קרתה.

אריסטו בעצם מאפשר לאמן את החופש האמנותי המשוחרר מכבלי המציאות. כך, למשל, ביצירתו של ארט שפיגלמן "עכבר", השתמש היוצר באלמנטים ייחודיים של קומיקס, בהם הצגת היהודים כעכברים והנאצים כחתולים, כדי להעביר את ה"אמת" של השואה.

הקומיקס הוא בעצם הביוגרפיה של אביו של ארט שפיגלמן, ניצול שואה יהודי-פולני. הקומיקס התפרסם מיד בכל העולם כקומיקס שואה, והעלה מחדש את שאלת תיעוד הזוועות. שפיגלמן השכיל להשתמש במדיום של הקומיקס לא רק כדי לספר את הסיפור אלא גם השתמש בוויזואליה הייחודית למדיום כמו הקומיקס. את היהודים הוא צייר כעכברים, כהתרסה לדבריו של היטלר שטען שהיהודים הם אולי גזע אבל לא גזע אנושי, והשווה אותם לא פעם לעכברים. הנאצים מציורים כחתולים, הפולנים כחזירים וכן הלאה אומות העולם האחרות הנזכרות ביצירה.

האמת ששפיגלמן  מנסה להעביר היא כפולה. האמת הראשונה היא האמת ההיסטורית – הסיפור הביוגראפי של אביו שחווה את השואה, ובקומיקס אנו רואים אותו מגולל את סיפורו על עברו בפולין ולאחר מכן במחנה הריכוז אושוויץ. זוהי אמת אובייקטיבית של ההיסטוריה. אך האמן, במקרה הזה שפיגלמן, מוסיף את האלמנט האריסטטולי של חזות האמת הזו. זהו עיצוב הדמויות והאפשרות לאפיין כל גזע כחיה אחרת. במקרה הזה העכברים המפוחדים נרדפים על ידי החתולים האכזריים. ההקבלה הזו ששפיגלמן מנסה להעביר על פי אריסטו היא התחושה, התחושה של הנרדפות וחוסר האונים, ההרגשה שיש בעולם החי כאשר עכבר או כל טרף אחר עומד בפינה מול טורפו.

שפיגלמן הוא חלק מהזרם של הקומיקס ההיסטורי, הכולל יצירות קומיקס כמו "אמריקן ספלנדור" שהיו ריאליסטיות להפליא, הן בציור והן בסיפור. כמו כן כל יצירות הקומיקס האישיות וההיסטוריות שבאו לפני "עכבר". יש אפילו שיגדירו אותן כמנסות לחקות את המציאות בצורה הטהורה ביותר. אך שפיגלמן בונה בעצם חוקיות חדשה לעולם – הוא לא מתנתק מן ה"אמת", אך הוא משכיל לבנות היגיון חדש שהמדיום שבו הוא פועל מאפשר לו, וכך לבנות היגיון חדש של האמת, ואולי בעזרת זה להבין את הסיפור הנוראי שהוא שומע ומשמיע.

שפיגלמן, קצת כמו ק.צטניק, מנסה לרמוז לנו שזו "הפלנטה האחרת". הסיפור שלו הוא אמיתי, אבל באותה נשימה בלתי ניתן לתפיסה. שפיגלמן מראה לנו שיש לזוועה הזו היגיון אחר לגמרי ממה שאנחנו מכירים, מהדינאמיקה היומיומית של העולם הזה, ולכן הוא נעזר באמנות ובאלגוריה של חתול ועכבר. זהו בעצם ניסיון ליצור הפרדה בין העולם שלנו לעולם הקומיקס ולעולם השואה. לכל עולם יש היגיון פנימי שונה לגמרי מזה של האחר.

צומת קרס

כבר בכריכה בכרך הראשון של המקבץ הראשון אנחנו מקבלים את התחושה האריסטוטלית של עולם אמיתי אבל אחר. העכברים המפוחדים שלבושים כמו בני אדם על רקע צלב הקרס המוכר לכולם מעולם האמת של הומן, ובמרכזו חתול בן דמותו של היטלר, חתול בעל שפם קטן. החתול/היטלר שבמרכז התמונה מסמל יותר מכל את האמת האריסטוטלית, האמת החושית ולא המוחשית של היטלר. אין צורך לצייר את דיוקנו של היטלר. מספיק ציור קטן של שפם כדי שתמצית האמת תעבור אל הדמות המצוירת.

סיכום

הקומיקס, כמו כל אמנות אחרת, יכול להיות אריסטוטלי או אפלטוני. באופן תמוה למדי עבר הקומיקס ההיסטורי ב-100 וקצת שנות קיומו את אותו התהליך שעבר על עולם האמנות. כאשר התחיל היה הקומיקס כלי דידקטי ללימוד ההיסטוריה או הדת, והמשיך בניסיון להתחקות אחר התפיסה של האמת האחת. לאחר מכן המשיך הקומיקס כניסיון לתפוס אמת אוניברסאלית, והגיע אל שיאו כאומנות סיפורית-היסטורית-אוניברסאלית המועברת דרך חוויותיו האישיות של הפרט. אז מגיע שפיגלמן וטורף את הקלפים כאשר הוא בונה היגיון חדש של ספור היסטורי-אישי אך בכלים אנטי-ריאליסטיים. בכך בעצם הופך שפיגלמן את "עכבר" לקומיקס בעל מימטיות אריסטוטלית.

מסקנה

ראה אילוסטרציה

 

טום הוא נאצי

 

רפסודיה בכחול לבן


הפעם אני רוצה להציג לכם להקה צבאית מיתולוגית. לא אני לא מדבר על להקת הנח"ל האגדית. אלא על להקה אחרת שמשום מה נשאר מאחור. כמובן שזו להקת חייל הים. הלהקה הייתה בין הלהקות הצבאיות הראשונות שהוקמה כבר ב48. הלהקה הייתה גם בין הלהקות הצבאיות הראשונות שהתפרקו, כן כבר ב-49. רק אחרי יותר מעשור, -ב62 הוקמה מחדש הלהקה החדשה/ישנה, הלהקה לא ממש תפסה תאוצה עד 67 כאשר דני ליטאי הצטרף אליה ( דמות הבמאי מהסרט "הלהקה" מבוסס עליו)  ואיתו הגיע גם המלחין יאיר רוזנבלאום שניהם הקפיצו את הלהקה השמימה, או אולי המימה יותר מתאים.

איפה ג'ון לוק שצריך אותו?

ב68 ליטאי, יצא בתוכנית חדשה עם כמה חיילים מוכשרים.  הזמר המוביל טוראי שלמה ארצי, זוג הדובונים דוב'לה גליקמן ודובי גל, הדיווה הסקסית הטר"שית ריקי גל.

אחד השירים מהתוכנית הזו היה "שלאגר" רציני שכולנו מכירים עד היום

שיר נוסף שאני באופן אישי אוהב במיוחד גם יצא מהתוכנית הזו, בו התחילו לשים לב קצת למי שיהפוך לסולן הראשי של הלהקה, שלמה ארצי.  ומי שלא מזהה הבחור שיושב על התותח עם מדים לבנים זה דוב'לה הצעיר.

במהלך התוכנוית רוזנבלאום היה מעורב בתאונת דרכים ונשלח להתאושש בקיבוץ שפיים. שם הלחין כמה שירים ללהקה ביניהם את השיר שיקבע את שלמה ארצי כסולן הלהקה, "כשאהיה גדול "

באותו בית הבראה פגש חברת קיבוץ צעירה בשם, רחל שפירא. שפירא הראתה לרוזנבלאום שיר שהיא כתבה על חבר קיבוץ שנפל בששת הימים. השיר שהפך את רחל שפירא לאחת המשוררות המוערכות והסולו שניתן לזמרת הצעירה רבקה זוהר היה מפגש מושלם בין הקול הנקי של זוהר למילים החזקות של שפירא.

השיר הוא כמובן "מה אברך"

בנימה נוגה ואישית זו רוצה לברך את ורד ליום הולדתה.

מה אברך ?

כמה רוע? באטמן- כסף מול צדק. (חלק אחרון)


מי אכל את המילקי האחרון?!?!?!?!?!?

הדמות האחרונה (לעת עתה), בה נעסוק בסקירת הרוע תהייה דמותו של ה"גיבור" באטמן. להזכירכם, בשני הפרקים הקודמים עסקנו בדמותם של  לות'ר ושל מגניטו.

מה יש להגיד על באטמן? לדעתי, ברוס ווין סיכם זאת הכי טוב: "אדם בוגר שרץ בתחפושת של עטלף, ללא ספק יש לו בעיות נפשיות קשות"

אבל אם בכל זאת ניכנס טיפה לעומק, המטרה של באטמן היא להחדיר פחד לפושעים,  ולגרום להם לסבול. באטמן בניגוד לסופרמן, הוא גם אלים. הוא לא יהסס לשבור אצבעות, להעיף אנשים דרך חלונות, לשבור רגליים –  רק בשביל לקבל את המידע שהוא רוצה.

כזכור,הגדרנו בתחילת סדרת הכתבות, שרוע הוא מצב שכאשר לאדם יש רצון, מחשבה  ואף מבצע דבר מה שגורם לסבל או למוות לאדם אחר, הוא נחשב  אדם רע. כמובן שקל להגיד שהמטרה מקדשת את האמצעים ושקצת טלטולים של פושעים על מנת לעצור פצצה מתקתקת, היא פעולה סבירה. אני מסכים עם זה, אבל לא כל שוד יהלומים הוא פצצה מתקתקת. ובכלל ניראה שברוס פשוט נהנה מזה יותר מידי.

ואני אפילו לא ניכנס לעניין שמשום מה הוא אוהב להסתובב עם ילדים קטנים באחוזה שלו.

לא קריפי בכלל!!!

בואו נבחן מי בעצם הם האויבים הנוראים של אותו באטמן.

לדוגמא:

דר' ויקטור פריז, או בקיצור ד"ר פריז, הוא אחד מהאויבים הגדולים של באטמן. לד"ר פריז יש סיפור טראגי בפני עצמו. דר' פריז היה מדען מוביל בתחום הקירו-סטטיס (הרדמה מלאכותית לטווח ארוך), כאשר גילה שאשתו האהובה, נורה, חולה במחלה סופנית. מתוך אהבתו הגדולה הוא החליט להשתמש  במעבדה של החברה שבה הוא עבד על מנת להכניס אותה למצב תרדמת עד שיוכלו למצוא תרופה למחלתה הקשה .

אבל כדרכם של קפיטליסטים (חסרי לב), בעלי החברה, ששמעו על כך, ניסו לנתק את נורה מהמכשירים בכדי לחסוך כסף וחלל מבוזבז. במאבק של בעל המעבדה עם פריז הוא זרק את פריז על שולחן המעבדה העמוס בכימיקלים והשאיר אותו למות מתבוסס בשלולית חומרים כימיקלים מסוכנים. אך פריז לא מת. חום גופו צנח אל מתחת ל-0 מעלות. כעת על מנת לחיות, ד"ר פריז צריך לשמור על חום גופו או יותר נכון על קור גופו מתחת ל-0.

בכל המהומה שהתחוללה שם, באטמן הגיע לעזור. לא, לא לפריז, אלא לבעל המעבדה.

בואו נזכור שברוס ווין הוא מעשירי גות'ם ובעל אחד מהתאגידים הגדולים ביותר בארה"ב. באטמן פנה וניסה לעצור את פריז, אבל על מה ? על כך שכל מבוקשו היה להציל את אשתו האהובה? באטמן שמגיע מכסף ומבין את ערכו, יעמוד כמו כל בעל הון, לצידם של בעלי ההון האחרים. גם על חשבון רגש של חמלה אנושיות. שותפות עסקית עתידית עם בעלי הממון, או בכלל, יציבות כלכלית של השוק, חשובה לכל בעלי הון, ולכן חשובה לבאטמן.

ברוס ווין לפני הכול, הוא איש עסקים ורק אחרי זה הוא לוחם פשע. יש לזכור שאין לבאטמן כוחות על. כל היכולות של באטמן מגיעות מהכסף שלו. אם יבוא היום ובו באר הכסף תתייבש, גם לחימתו בפשע תיפסק. ברוס צריך לשמור על איזון של לחימה בפשע אך כזו שלא תגרום לו להפסדים פיננסים מידיים או עתידיים.

איפה רובין שצריך אותו?

אם כבר מדברים על קפיטליזם, שמתם פעם לב לניגוד שבין באטמן הקפיטליסט לבין פויזן איווי האקולוגית? פויזן אייוי היא שוחרת סביבה ידועה, שנלחמת למען איכות הסביבה ושמירת הצמחים. ללא ספק פושעת כנגד האנושות!
בואו נראה, יש כאן אישה שרוצה להציל צמחיה ולתת לצמחיה מרחב צמיחה, צמחיה בריאה, כזו שמנקה את האוויר, ריאות ירוקות וכו….
האויב המרכזי שלה הוא  קפיטליסט שרוצה לקנות שטחים כדי לבנות עליהם מפעלים מזהמים, להפוך אותם למרכזי מסחר עם חניונים ענקיים ובעיקר להרוויח מהאדמות הללו כסף.
פויזן רוצה להציל את העולם. הבעיה שזה לא העולם שברוס ווין רוצה שהיא תציל. ברוס ווין מבין את המשוואה: שטחי גידול של צמחיה פראית שווה פחות אזורים למסחר ולתעשייה.
חוץ מזה מי נראה יותר בעיתי, אישה שמדברת עם צמחים, או גבר שמדבר עם עטלפים?

ללא מילים!

כדאי לשים לב לבעיה המגדרית של באטמן: גם פויזן אווי וגם אשת החתול  והארלי קווין, הן מהאויבות הגדולות של באטמן. באטמן שהוא הסטריאוטיפ של הגבר הפטריארכאלי: לבן, בוגר בעל הון שיודע לפתור את בעיותיו עם אגרוף, גם כאשר הוא מכוון לאישה. לא במקרה יש לבאטמן יותר נשים שעומדות מולו מאשר לצידו.

עכשיו הגענו לגוללת הכותרת, לנבל הכי גדול שאי פעם יצא מדפי הקומיקס. אחת מהדמויות השטניות ביותר. הגו'קר.

האמת שאין הרבה מה להגיד עליו. הג'וקר הוא סוציופאט מטורף ורצחני. זוהי דמות שאין לה רובד נוסף ואף אחד לא רואה בה גיבור. לפעמים יש כאלה שהם באמת פשוט חיות טרף, רצחניים וחולי רוח.  הג'וקר על פי הקומיקס "The Joker: Devil's Advocate" רצח מעל 2,000 אנשים, כולל ילדים, ונשים, נבלים אחרים וגם את אנשיו שלו. במילה אחת רוצח סוציופאט.

ג'וקר

באופן מפתיע זה גם בערך המספר שהפאנישר רצח, רק שהוא נחשב לגיבור, מעניין…

לסיכום

אם יש משהו יותר גרוע מנבל, זה נבל שלא יודע שהוא כזה. כל אותם גיבורי-על, אני לא טוען שהם נבלים. אבל יש משהו מחשיד בעובדה שהם בטוחים כל-כך בצדקתם, בצורה כמעט פאנאטית דתית. הם לרוב לא מפקפקים במניעים שלהם, במעשים שלהם, או בצדקת דרכם, ואם כן, אז  מהר מאוד הם מוצאים צידוקים לעצמם ולסביבה. מהצד השני הרבה מאוד מאותם "נבלים" כן מתחבטים בשאלות האלה. ולראיה: הרבה מאוד נבלים, בתנאים מסוימים, עוברים את מה שאנחנו הגדרנו כ"קווים":  עוברים לצד השני והופכים לגיבורים. ראינו את זה לא פעם עם אשת החתול, שהפכה לגיבורה; ונום יותר מפעם אחת עזר לזולת ואפילו לספיידר-מן באויבים מסוימים, המוטנטים "הרעים" כל הזמן מזגזגים בין הצדדים. ועוד ועוד ….

החבר'ה בדרך להופעה של קובי פרץ

מסקנה סופית.

מה שחשוב לזכור, זה שכולנו בני-אדם (חוץ מסופרמן). יש לנו מגרעות ויש לנו יתרונות, אנחנו עושים דברים טובים וגם רעים. אבל לכל סיפור יש כמה צדדים. אל תתפתו להאמין שמה שמספרים לנו זה כל הסיפור.