אתחיל ואומר, שזה ברור לי שלא משנה מה אגיד, לא משנה מה אכתוב, לא משנה גם אם כל אתר וכל כתב וכל מבקר אפשרי יקטלו עד דק את הסרט, משחקי הרעב, הולך להיות אחת ההצלחות של הקולנוע בעשור האחרון.

הסרט עצמו מבוסס על סדרת ספרים, שהספר משחקי הרעב הוא החלק הראשון שלה, מה שאומר שממתינים לנו לכל הפחות עוד שלושה המשכונים. את הספרים כתבה סוזן קולינס והם הפכו לתופעה מטורפת בקרב בני נוער, בעיקר בנות נוער בין הגילאים 12 ל16.

את הסרט ראיתי בהקרנה משותפת עם מועדון המעריצים של הספר, או איזה תחרות אחרת, שמילאה את אולם הקולנוע בבני נוער.  מאחורי התנהלה השיחה הבאה בין נער לנערה (לא נגענו).
"תגיד בן כמה אתה ?"
"אני? אני בן 18"
"בן 18!? מה מישהו בן 18 מחפש בסרט בשביל ילדות בנות 16"
ואני ממרום גיל ה30, הבנתי בסוף הסרט התשובה לשאלה הזו, כלום!
לילד בן 18,בן30,בן 50 אין מה לחפש בסרט הזה.

מתכון: קח את בעל זבוב וערבב אותו עם יפנים…

משחקי הרעב מספר על מדינת פאנם שקמה על חורבות מה שהייתה פעם יבשת צפון אמריקה. על מנת לשמור על האזרחים מרוצים, מפוחדים ומשועשעים,  נערכים פעם בשנה משחקי הרעב. משחקי הרעב הם קרב הישרדות בין 24 נערים ונערות המועבר ברחבי המדינה בשידור חי . משחקי הרעב הם אירוע ריאליטי-טלוויזיוני כלל ארצי, שבו בוחר ממשל הקפיטול נער ונערה מכל מחוז, ושולח אותם להילחם על חייהם עד השורד האחרון.
כוכבת הסרט, קטניס, מתנדבת להשתתף במשחק במקום המועמדת הנבחרת, אחותה הקטנה. יחד איתה נבחר גם פיטה, בן האופה.
שניהם נשלחים לאימון אצל זוכה לשעבר, שתיין שאמור להיות המנטור שלהם, כן כן, מנטור.  כאשר הם מגיעים אל עיר הבירה, הם מתקבלים כגיבורים וכוכבי תרבות, ושם מתחיל משטר האימונים, הבחינה שלהם וההצגה שלהם לציבור, מתחילים המתחים הפנימיים הקונפליקטים וכו…

מי רוצה מנה של קטניס בפיטה ?

רק לאחר האקספוזיציה המתישה הזו מתחיל הסרט, המלחמה האמיתית בשידור חי בין הילדים, שמתנהל כבר עד סוף הסרט.

זה הסיפור, אבל איך הוא עשוי?! האם הוא באמת כזה מיוחד? אז התשובות בהתאמה, רע וממש לא.

משחקי הרעב, לא חידש משהו, הוא גם לא עשה אותו יותר טוב ממשהו שכבר היה קיים, הוא חיבר כמה רעיונות וסרטים שונים, לסרט אחד עכשווי.

הסיפור עצמו , מתבסס על סדרת הספרים היפנית, שגם היא הפכה לסדרת סרטים יפנים, באטל רייואל.
באטל רייואל גם הוא מתרחש בעתיד דיסטופי. עולם שבו המבוגרים איבדו את מרותם על הנוער הפוחז, והחליטו שכל כמה זמן, באופן רנדומלי, במהלך טיול שנתי, יסוממו שתי כיתות מבתי ספר שונים, וישלחו לאי. באי הם יצטרכו להילחם אחד בשני למוות, במשך שלושה ימים. ורק אם אחד מהם יגבור על כולם הוא ינצח, אם לא, בתום שלושת ימים כולם ימותו.

באופן מחשיד, אלו הם גם חוקי משחקי הרעב. אולם ההבדל העיקרי בין באטל רייואל למשחקי הרעב הוא הצעד אחד אחורה ,שמשחקי הרעב צעדו. בבאטל רייואל המדובר בילדים שהכירו אחד את השני לפני, חברים מבית, שנדרשים לרצוח אחד את השני, יריבויות של שנים שעכשיו עומדות בפני פיתרון אלים, חבריות שנרקמו מגיל הגן עכשיו עומדות במבחן החיים והמוות, כל האלמנטיםן האלו גורמים לקשר ריגשי והזדהות הרבה יותר גדולה עם הילדים ועם הקונפליקטים של ההרג מאשר סתם להכניס 24 אנשים לאי, כאשר אנחנו מכירים רק שניים מהם, אפילו לא שני מתחרים, אלא זוג שפועלים יחדיו. במשחקי הרעב אתה לא מרגיש שום קונפליקט שום אמפטיה לילדים האחרים.
גם בתחום הברוטליות, משחקי הרעב הוא עדין בצורה מרוככת שלא ממש מעבירה את האכזריות של המשחק, דבר מה שבהחלט אי אפשר להאשים את בטאל רייואל בו.

כמובן שבטאל רייואל גם הוא מתבסס על ספר אחר, גם עם סיפור של ילדים שתקועים על אי, רוצחים מתפרעים וטובחים אחד בשני, כן, בעל זבוב. ספר המופת של ויליאם גולדינג.

גם שעשעון טלוויזיה של חיים ומוות הוא לא דבר חדש לקולנוע, או לספרות.  כבר ב-1982 הוציא סופר אלמוני בשם ריצ'רד באקמן, ספר שנקרא הנרדף (The Running Man). הספר הפך לרב מכר, ואז התברר שבאקמן הוא שם עט של סופר האימה והמתח, סטפן קינג.

"רוץ, שוורצינגר, רוץ"

הספר שסיפר (באופן מפתיע) על אמריקה בשנת 2025, אמריקה דיקטטורית בעתיד דיסטופי, בה ערוץ השעשועונים הוא הערוץ הנצפה ביותר, והתוכנית הנצפת ביותר הוא הנרדף.
בערוץ זה רואים מתמודד שרץ על חייו, בעוד הוא צריך להילחם באנשי חוק ובציידי ראשים מיומנים. הכל תמורת כסף, והכל מצולם ומשודר.
הספר, גם כמו משחקי הרעב, הפך לסרט שובר קופות, עם ארנולד שוורצנגר ב1987.

הוסף תבלינים במיניון נכון….

כמו שכבר ראינו בבלוג הזה אין ספור פעמים, אין סיפורים מקוריים, יש דרכים מקוריות לספר אותם.
אבל גם שם משחקי הרעב נכשלים.
קודם כל הבעיה הכי בולטת בסרט זה היא התמהיל והאיזון של הסרט. כאשר אתה הולך לסרט שנקרא "משחקי הרעב", סרט על בני נוער שנזרקים לזירה עתידנית ולמלחמת חורמה אחד בשני, אתה מצפה לראות סרט על בני נוער שנזרקים לזירה עתידנית למלחמת חורמה אחד בשני.
בבאטל רייואל שהוזכר,  יש אקספוזיציה קצרה על הכיתה, על הטיול השנתי, ועל ההסבר והאימונים של הילדים לקראת הקרב. אחרי 20 דקות הילדים נזרקים לאי ומתחילה מלחמת החורמה העתידנית של בני נוער זה בזה.
במשחקי הרעב, לפחות 70 אחוז מהסרט, אם לא יותר, מתרחש בסוג של אקספוזיציה ארוכה ומשעממת על העולם מסביב למשחקי הרעב. בנייה של העולם  כמוחשי ואמין היא בהחלט חשובה והכרחית ואין ספק שבסרט נתנו לנו הכרה מעמיקה של העולם הזה, אולי מעמיקה מידי.

אולי בכלל זה פיטה בקטניס ?

נתנו לנו הכרה של כל הדמויות  "המבוגרות" של מדינת פנאם: מהנשיא ועד לסטייליסט, מהמנצח לשעבר ועד לבמאי התוכנית, מהמנחה ועד למנקה הזירה (טוב אולי לא את מנקה הזירה).  כל דמות בוגרת קיבלה זמן מסך מכובד וגם אם לא מרכזי למדנו להכיר אותם בצורה  טובה למדי. לאורך האקספוזציה ניכנסו להיסטוריה הקצרה של כל אחד מהם- מי הם, מאיפה באו, מה הם רוצים וכו…
אולי כאן כדאי להדגיש את נקודת האור העיקרית של הסרט, השחקנים הבוגרים, מה שאני קורא תומכי הלחימה.
שם ההפקה והבמאי עשו את המיטב ואכן הביאו קרן אור בודדת לסרט.
וודי האריסון (חופשי על הבר, רוצחים מלידה) הנהדר בתפקיד היימיטץ, המנטור הגמור שמנסה לתת כלים בסיסיים לפיטה וקטניס. וודי, אחד השחקנים המגוונים, הטובים והפחות מוערכים שיש בהוליווד, נותן הופעה לא רעה כלל, אפילו טובה , במיוחד עם הדמות היחסית שטוחה שניתנה לו. אתה באמת מרגיש שהוא רוצח מלידה (הייתי חייב), מרוב שהמשחק שלו טוב, אתה מיחס לו בהתחלה מניעים ותחבולות רק להתבדות, שגם שחקן טוב לא יכול להביא לדמות משהו שלא כתוב לה בסיפור.

"רגע, אז אתה בעצם אומר, שצבי הנינג'ה הם חיזרים!?"

גם השחקן הרב-גוני, סטנלי טוצ'י, בתפקיד ארז טל, נותן הופעה מספקת וטובה. טוצ'י משחק את המנחה/מראיין שבאמת מראה אכפתיות ואהבה לילדים, יודע לסחוט מהם הרבה חום מול  המצלמות, אבל מאחורי הקלעים רק רוצה את האקשן והרייטינג ובעיקר הרבה דם.

אך מאידך, זמן המסך וההתמקדות בדמויות תומכות הלחימה האלו, באו בחשבון הפוך וישיר על דמויות של המתחרים האחרים במשחק. אנחנו לא זוכרים, או מתעניינים באף אחד מהשחקנים האחרים.

לדוגמה, במהלך הסרט פוגשת הגיבורה דמות נוספת במהלך המשחק, דמות  שעוזרת לה לבצע תרגיל לחימה כל שהוא, התרגיל והאינטראקציה שבינהם נמשכים כ-5 דקות, בלי דיבורים מיותרים או הסברים על מקור הדמות הנוספת סיפור רקע או משהו בנוסף לשמה הפרטי.

לאחר 5 דקות התהילה שלה, הדמות נהרגת. זה היה יכול להיות עוד ענין סביר, אילמלא היה  מוקדש זמן מסך של 15 דקות כמעט להלוויה שלה, כיצד קנטיס מקוננת עליה, קוטפת פרחים להניח על גופתה, מטפלת בגופה, בוכה, מתאבלת וכו….
זמן המסך של האבל הוא בערך  פי שלוש מזמן המסך שהיא קיבלה כשהיא היתה בחיים!!
אירוע כזה שהוא כמובן הקיצון שמצביע על הכלל, הוא מגוחך, ונראה כמו פארודיה יותר מכל דבר אחר.

"שר האוצר נכנס למסעדה רומנית, שואל את המלצר כמה? הוא אומר לו 7.. מה 7?"
"7 שעות עד סוף הסרט"

גם השיטחיות הטוטאלית של הדמויות של הילדים/לוחמים האחרים היא מעוררת השתאות.  יחד עם טקסט וסיפור קלוקלים, שמהולים בבימוי רע, שטחי ולא מפתיע אפילו לא פעם אחת…

אך הדוגמה שמייצגת את הסרט כולו, היא הסצנה שבה, הגיבורה נמצאת שניה לפני הירצוחתה בידי אחרת, בעוד התוקפת גוהרת מעליה ומתחילה לנאום לה כיצד ולמה היא הולכת להרוג אותה, איך היא הרגה אחרים, כיצד ילדים צחקו עליה בבית הספר, איך שהיא היתה קטנה והיה לה כלב שהיא מאד אהבה אבל הוא אבד לה בדרך, איך אמא שלה לא חיבקה אותה מספיק, בקיצור 4 דקות של נאום, שנתן מספיק זמן ל20 אנשים לבוא ולהציל את קנטיס גיבורתנו 3 פעמים, מה שלבסוף גם אכן קורה.
לאורך כל הנאום הזה אי אפשר לא להיזכר בפשטות במשפט המפורסם של אלי וולאך בהטוב הרע והמכוער, If you want to shoot, shoot! Don’t talk.
סצינה שאמורה היתה להיות מותחת ומורטת עצבים, הפכה לפארסה מגלומאנית של טקסט רדוד.
הסצינה הזו בעצם סימלה בשבילי את כל הסרט – ארוך מידי, מקושקש מידי ובלתי ניתן להזדהות בעליל.

בסוף הסרט, אתה תוהה מדוע אף אחד מהחצים האלו לא הגיעו לראשך.....

אבל מאידך, אני לא נערה בת 15.

מסקנה

כשבן האופה, פיטה, פוגש את בת הנגר, קרש.

מלתעותי  פעורות מידי

 בשביל שיחה  בטלה

אבל פי גדול מספיק

בשביל לבלוע אותך כארוחה
(זיגפריד – ריכרד ווגנר)

"אני חושב ששמעתי מישהו פורץ לטירה הסמוכה"

הפעם נחזור לסדרת הכתבות שלנו, על מחזור הטבעת של וואגנר. הפעם נחקור את האופרה השלישית במחזור, זיגפריד, האופרה הטובה ביותר במחזור, לדעתי – וכנראה לא רק לדעתי. גם לדעת הבמאי הגרמני הידוע, פריץ לאנג, מי שמוכר בעיקר בזכות יצירת המופת מטרופוליס. לאנג יצר ב1924, סרט שמבוסס על האופרה של ווגנר,  כמובן שזה היה עוד בתקופת הסרט האילם.
אך הסרט לא היה אילם לגמרי, יחד עם הסרט הגיע  תקליט מיוחד, על התקליט  היו קטעים מתוך האופרה.

הצגת הבכורה של האופרה היתה ב1876 בפעם הראשונה שעשו מרתון של כל מחזור הטבעת. אכן ניחשתם נכון, אם זיגפריד הוא החלק השלישי מתוך ארבע, אז יום למחרת יום למחרת היתה גם השמעת הבכורה של האופרה הרביעית, דמדומי האלים, שאליה נגיע בכתבה הבאה.

בפרקים הקודמים של הטבעת…….  גמד בשם אלבריך ויתר על אהבה בשביל זהב קסום, ממנו חישל טבעת קסם שבעזרתה אפשר לשלוט בעולם, אך גם טומנת בחובה קללה על כל מי שיענוד אותה. ראש האלים וואטן מנהל משא ומתן עם צמד האחים הענקיים על מנת שיבנו לו טירה.  בסיום העבודה הוא מגיע עם הענקים להסכם בו הוא ישלם להם בזהב שיכסה  את האלה פריאה.  וואטן גונב מאלבריך את האוצר שלו ואת הטבעת עונד אותה ואת שאר הזהב נותן לענקים. הענקים דורשים גם את הטבעת, ווטאן נותן להם בחוסר רצון, ופפנר אחד הענקים רוצח את אחיו ונעלם עם הזהב והטבעת. וואטן שלא מוותר על הטבעת, יוצר אח ואחות, זיגלינדה וזיגמונד, אשר אמורים לפעול בשמו ולהשיג לו בחזרה את בטבעת. השניים, שגדלו בניפרד, מתאהבים, ואלת הנשואים מורה לבעלה וואטן להרוג אותם על חטא גילוי העריות. חצי האחות שלהם, ברונהילדה הוולקרית, מתחננת על חייהם ומצילה אותם במחיר שהיא עצמה תיפול לתרדמת. אך זיגמונד נרצח על ידי נבל בזמן שחרב הקסם שלו מתנפצת, וזיגלנדה מתה בלידת בנם המשותף, זיגפריד.

וואטן והח'ברה

3/4 האופרה המלאה.

זיגפריד התינוק אומץ בחום על ידי אב חורג, מימה. מימה גמד, קצת רשע, קצת אופורטוניסט, אח של אלבריך, אבל עדיין בית חם ואוהב. התינוק גדל להיות נער צעיר בריא ובעיקר ללא חת. אבל באופן מילולי, זיגפריד לא יודע פחד מה הוא. הוא היה יכול להיות לוחם גדול, רק יש בעיה אחת, הוא מצליח לשבור כל חרב שמימה מיצר לו. מימה, שיודע מה הפונטצייל של זיגפריד, מחליט שבנו האהוב ישיג לו את הטבעת. הוא מחליט לקחת את שברי החרב של זיגמונד, ולחשל לו את חרב הכוח ולשלוח אותו למערת הדרקון הקרובה לביתם.

מתוך ספר הילדים : איך לצוד דובים ולהרוג אלים

בנתיים, מחוץ למערה, מחכה אלבריך, היוצר המקורי של הטבעת. אליו מצטרף גם וואטן. השניים שמזהים אחד את השני נכנסים לריב מילולי. בסוף וואטן מבטיח שהוא לא בא לגנוב את הטבעת או לסכל את התוכנית, אלא הוא רק רוצה להסתכל במה שהולך להתרחש (באותה תקופה לא היתה טלוויזיה ואקשן טוב היה במחסור). אלבריך מעיר את הענק פפנר, שלבש בעזרת הטבעת צורה של דרקון, ומזהיר אותו שהולך להגיע גיבור להרוג אותו, ואם הוא רוצה לחיות, כדאי לו לתת לו, לאלבריך, את הטבעת ולברוח. פפנר צוחק ואומר לו שכדאי שיסתובב ויחפש מי ינענע אנה ואנה וחוזר לישון.

בנתיים זיגפריד מתקרב למערה, ובדרך הוא פוגש ציפור שיר קטנה. הוא משתובב עם הציפור הקטנה, שרים שירים אחד לשני, ממש כמו שלגיה.
אחרי שהציפור חוזרת לעץ זיגפריד קורא לפפנר לצאת החוצה אם הוא גבר, ובגלל שהוא לא גבר אלא דרקון הוא גם יוצא החוצה. לאחר דין ודברים ביניהם זיגפריד מחליט להרוג את הדרקון, ובעזרת דקירה קלה בלב משלים את המשימה.
עכשיו, וזה קטע קצת ביזרי, אני מודה, זיגפריד מחליט מסיבה כזו או אחרת לטעום את דמו של הדרקון.
מזל שעשה כן, כי עכשיו בזכות הדם, זיגפריד מסוגל להבין את שפת החיות ואת חברתו החדשה ציפור השיר. זיגפריד לוקח את הטבעת ויוצא החוצה מהמערה, בחוץ ממתין לו מימה ואלבריך שבדיוק הלך להתחבא. מימה ממתין לו שם בחוץ עם כוס משקה קר, משקה של אחרי חיסול דרקון. אך מסתבר שהדם של הדרקון גם מאפשר לזיגפריד לקרוא מחשבות, והוא מגלה שמימה הרעיל לו את המשקה.
תמיד אומרים שאחרי הפעם הראשונה זה הרבה יותר קל, וכנראה שצדקו. זיגפריד מזועזע מהאופציה שאבא שלו יכול להרעיל אותו, והוא פשוט משפד את ליבו של מימה על חרבו הקסומה.
זורק את הגופה לתוך המערה וחוסם אותה עם גופת הדרקון.
בנתיים אלבריך, שמביט מהצד, מאוד משועשע מכל העניין. אחרי שזיגפריד רצח את אביו המאמץ הוא חוזר לשוחח עם הציפור שלו. הציפור מספרת לו על יפיפייה שישנה על איזה ראש הר עם נהר של אש סביבה. מה עוד גיבור יכול לעשות, חוץ מללכת לנשק נשים זרות מוקפות באש?

וואטן מגיע למקום שבו הוא שומר על ביתו האהובה, ברונהילדה, ומזמן את אמא שלה, אלת האדמה ומסביר לה שנמאס לו, שהוא כבר לא מפחד מסיום עידן האלים, והוא אפילו מקבל אותו בשמחה. שהוא מותיר את ביתו האהובה, ברונהילדה שהיא זו שתגאל את העולם ותביא שלום, אחווה וסוכריות לעולם.

כמה דקות אחרי זה, על אותו שביל ממש, מגיח זיגפריד, בדרכו לאותה נערה ששמע עליה. וואטן נעמד מולו ולא נותן לו לעבור. זיגפריד, במכה אחת, מנפץ לו את חנית ההבטחות המפורסמת של וואטן, והוא מצידו נעלם. זיגפריד ממשיך לכיון נהר האש  ופשוט עובר דרכו כאילו זה היה עשוי מים. הוא ניגש אליה ונושק לה. וכמו בסיפור אגדה, היא מתעוררת מסתכלת בעיניו, ולא מבינה מה הבחור רוצה ממנה, אבל מהר מאוד היא נופלת בקיסמו ואהבתם מנצחת מעל לכל.

אבל מה הטבעת, מה עם הקללה, מה עם האהבה ?! כל זה יבוא לסיומו בכתבה הבאה……

ווגנר מגן האור

אני יודע שהבטחתי, על וואנגר ובעית היהודים, אבל החלטתי שאקדיש לזה בקרוב כתבה שלמה, ולא רק כמה שורות.

אבל הפעם נדבר על אחד הדברים המרכזיים באופורות של ווגנר, טכניקה שלא רק שינתה את האופרה כמעט לבלי הכר, אלא גם את עולם הקולנוע והטלויזיה, הלייט מוטיב.
המילה לייט מוטיב מגיעה מהמילה הגרמנית leit, שזה תרגום של מוביל. זה בעצם מוטיב מוביל, הוא מוביל את הדמות ביצירה ומאיר את הדמות או המוטיב באור מעמיק יותר.

הרעיון הוא שלכל דמות, לכל רעיון, לפעמים אפילו לעצמים דוממים, יש מנגינה משלו וכל פעם שאנחנו שומעים אותה אנחנו יודעים שזה אמור להאיר לנו אור על דמות מסוימת, גם אם היא לא נמצאת באותו רגע בתמונה.

למשל במלחמת הכוכבים כאשר אנחנו נפגשים בדמותו של לורד הסית' דארת' ווידר, אנחנו נשמע את המארש האימפריאלי

ואז למשל, במלחמת הכוכבים: פרק 1- אימת הפנטום, לקראת סוף הסרט, כאשר יודה מודיע לאובי וואן שלמרות הכל, כן יאמנו את אנקין הקטן להיות אביר ג'דאי, אפשר לשמוע ברחש מאחורה את המוטיב המוזיקלי של המארש האימפריאלי, להזכיר לנו, ולזהיר אותנו על המשמעות ועל הבאות.

אבל הדרך הכי טובה להסביר על לייטמוטיב, עשה המלחין הרוסי פרוקופיב עם היצירה הנהדרת, פטר והזאב. שם כל דמות מקבלת מנגינה משלה ואפילו כלי  נגינה משלה, ומשתנה לאורך הסיפור, אז אני אחתום עם גרסה נהדרת של פטר והזאב יחד עם דיוויד בואי.