וואגנר, האנטישמי עם האף היהודי.
כך כונה וואגנר פעמים רבות, אבל האם הוא היה באמת אנטישמי? האם הוא סתם היה מיזנטרופ? או האם זה משהו עמוק יותר?
כחלק מסדרת הטבעת, וכמאמר העומד בפני עצמו אני מביא לכם הפעם כתבה מיוחדת לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

וואגנר, המחלוקת

וואגנר, שהיה ועדיין, אחד המלחינים החשובים והמוערכים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה,  מוכר בישראל בעיקר (אם לא רק) בזכות האנטישמיות שלו. אפילו פחות בזכות האנטשימיות שלו אלא יותר בגלל אהבתו הגדולה של ראש הצוררים, היטלר, את יצירותיו.
ההיסטוריון הישראלי, טלמון, אף הגדיל והגדיר את וואגנר כסנדק הנאציזם.

הנאצים כל כך אהבו אותו, שביירוית (לא להתבלבל עם ביירות הסורית), הפכה למקום עליה לרגל לנאצים, ואף היטלר דאג לחגוג שם את רוב ימי הולדתו בתקופת שילטונו. ביירוית היא העיר בה שוכן התאטרון הגדול של וואגנר, ומקום מנוחתו האחרון.
זאת ועוד, גם משפחתו של וואגנר, אלמנתו של בנו זיגפריד, היתה חברה קרובה של הפירר. הקשרים האלו, שלוואגנר כמובן לא היה יד ורגל בעניין, כמובן חיזקו את הקשר הערטילאי בין וואגנר והאנטישמיות.

אולם הקונצרטים בביירוית

בנוסף, אחד מהתכסיסים הנבזים, הנלוזים והעלובים ביותר של הנאצים היה השמעת מוזיקה משמחת ומרוממת במחנות, במיוחד בזמן ההליכה אל המקלחות, שם יהודים רבים קיפחו את חייהם. היצירות של וואגנר היו בין היצירות המושמעות ביותר שם, אבל לא היחידות. גם יצירות של בטהובן, מוצרט, ומלחינים גרמנים/אוסטרים אחרים הושמעו.

אולי כאן זה המקום להזכיר, וואגנר נפטר בפברואר 1883 ואילו אדולף היטלר נולד באפריל 1889, הפרש של 6 שנים בין מות וואגנר והולדת היטלר. משמעות הדבר היא שוואגנר מעולם לא ידע מי זה היטלר, לא פגש אותו, ובטח לא היה נאצי (אלא אם הרייך באמת הצליח ליצור מכונת זמן).

היהודים במוזיקה

זה לא שוואגנר היה שה תמים, שהטילו עליו רפש אנטישמי לא עוול בכפו. הוא אכן כתב את המאמר הידוע שלו "היהודים במוזיקה" (שנגיע אליו בהמשך) ועוד מספר מאמרים שונים, רובם לא אנטישמים, אם כי בחלק מהם אפשר למצוא הדים כאלו. אשתו, קוזימה , היתה גזענית מובהקת וברורה, גם בנו זיגפריד היה אנטישמי ידוע. רק מה, וואגנר מת כאשר זיגפריד היה בן 12, רוב גידולו בגיל בוגר נעשה על ידי אימו (האנטישימית).
וואגנר מעולם לא הצהיר על עצמו כאנטישמי.

כידוע וואגנר לא היה המלחין האנטישמי היחידי, באך, שופן, ליסט, אפילו אומרים שגם בטהובן. אני בכלל לא מדבר על מלחינים שהיו נאצים מובהקים, כמו קארל אורף (לכתבה המלאה עליו אפשר להיכנס ללינק) שהיה המלחין הרישמי של הרייך, ושהיצירה המפורסמת שלו "קרמינה בוראנה" נכתבה לכבוד 1000 שנים של רייך, או המלחין הגרמני ריכ'רד סטראוס, שהיה נשיא לשכת המוזיקה של הרייך – שניהם חברים במפלגה הנאצית ונושאי תפקידים רישמים במשטר.

שטראוס וגבלס

אני אפילו לא מזכיר כותבים, סופרים ופילוסופים שונים בעלי דעות דומות, גם בלי להזכיר את שייקספיר, עם המחזה האנטישימי , היהודי מוונציה.

כמובן שאף אחד מהם לא מוחרם, או לא מוכר בעיקר בשל היותו אנטישמי (אם בכלל יודעים משהו על עברם).

אז למה רק וואגנר?

היהודי הנצחי

אולי כדאי לחשוב איך זה להיות יהודי בעולם ששונא יהודים, איך זה להיות ממזר לאב יהודי שלא מוכן להכיר בך כבן, איך זה להיות מישהו שאתה לא?

את כל השאלות האלו וואגנר היה צריך לשאול את עצמו יום יום. זה לא דבר ידוע כל כך, אבל ככל הנראה וואגנר היה צאצא ממזרי של דייר יהודי שהשכיר דירה מאימו של וואגנר. אותו דייר, השחקן גאייר התחתן עם אמו של וואגנר, שהתאלמנה מבעלה חצי שנה אחרי שוואגנר נולד.

גאייר

גם אם באופן ביולוגי גאייר לא היה אביו, ידוע לפי מכתבים של וואגנר, שהוא היה משוכנע שגאייר הוא אכן אביו. גאייר, שנפטר בגיל צעיר, בהיות וואגנר בן 9, לא הכיר את בוואגנר כבנו הביולוגי לאורך כל הזמן (אם היה מכיר בו ווגנר היה הופך לממזר), אבל התיחס אליו כמו אל בן, דבר שפיתח אצל ואוגנר רגשות איבה כלפי אביו, אבל יותר מאיבה הוא רצה בהכרה שלעולם לא יקבל.

בנוסף, עצוב להגיד, אבל גם אפו של וואגנר שיחק תפקיד גדול בעניין. לוואגנר לא היה בדיוק אף ארי קטן וסולד, כי אם אף "יהודי" גדול ובולט. לא פעם אנטישמים אמיתיים הטיחו בוואגנר (גם על זה שהיה חבר טוב של יהודים) "ההוא, האנטישמי עם האף היהודי". אף יש את הסיפור המפורסם על בית האופרה של פראג, שם הוצגו פסלים של גדולי המלחינים. לאחר הכיבוש הנאצי, נשלחה פלוגה של SS לנפץ את הפסל של המלחין היהודי מנדלסון. כאשר הגיעו,  הם גילו שלפסלים אין שמות, קצין הSS החליט לנפץ את הפסל עם האף הכי גדול, עם האף  הכי יהודי. הוא כמובן ניפץ את פסלו של וואגנר, לא יודע אם הוא שרד לספר על הפדיחה.

האף של ווגנר

וואגנר, חי בעולם שבו הוא לא יהודי, אבל כל הזמן מתנפנף מעל ראשו האיום  שיזהו אותו כיהודי. דבר מה שבאותה תקופה לא היה משהו נחמד במיוחד, לא רק זה, הוא גם נאלץ להלחם ולגבש זהות עצמית, בלי לדעת את האמת לגבי מוצאו  ולחיות כל הזמן בספק הזה. מכאן גם נובע הצורך להצביע על "האחר" בשביל לדעת מי אני.

זו כנראה אחת הסיבות לכתיבה של המסה שלו "היהודים במוזיקה". סיבה אחרת, והיא כנראה הסיבה היותר חזקה לפרסום של המאמר, ובכלל לכתיבה שלו, היא לא אחר מהמלחין מאיירבר . מאיירבר  היה מורו של וואגנר בתחילת דרכו, אבל מהר מאד היחסים עלו על שירטון. וואגנר, שיצא ממערכת היחסים הזו פגוע ועצבני, החליט לכתוב מאמר כנגד מאייבר וכנגד מלחין מתחרה אחר, שבמקרה גם היה יהודי, מנדלסון.
דברים רבים מהמאמר שונו ועוותו במשך השנים,  והוענקו להם משמעויות שלא היו קיימות במקור.בתחילה וואגנר בכלל לא פירסם את המאמר בשמו, אלא בחר בשם עט. רק שנים לאחר מכן הוא פרסם אותו שוב בשמו.

 אבל צריך גם לזכור שכמעט כל "אינטלקטואל" באותה תקופה דאג לכתוב מאמר אנטישמי, או לכל הפחות כמה עמודים אנטישמיים.

אמיל זולא

למשל, אמיל זולא, הסופר  הצרפתי הידוע, מי שכתב את "אני מאשים" ככתב התקפה על כליאתו והרשעתו של דריפוס בפרשה האנטשימית הידועה. אפילו אותו זולא, כתב במאמר אחר שלו, "העם היהודי הוא האומה העתיקה ביותר, ויש לקנא בדרך שבה הם שמרו על אמונה מונוטאיסטית לאורך הדורות" אבל באותו מאמר המשיך ואמר שהעם היהודי הוא עם חשוך שנגוע באין סוף אמונות תפלות. לא פחות מזה, הוא ממשיך ואומר באותו מאמר, שרוח העם היהודי היא הרוע בהתגלמותו.

ואנחנו מדברים על מישהו שמחבב יהודים. זה היה הלך הרוח של אירופה של התקופה.

מה שעוד שוכחים להזכיר זה את חבריו של וואגנר. וואגנר הקיף את עצמו בהרבה מאד חברים יהודים. כמה מחבריו הטובים ביותר היו יהודים. באוטוביוגרפיה שכתב וואגנר על עצמו בערוב ימיו, הוא הזכיר את התקופה ששכן בפריז. שם הזכיר את סמואל לארס, יהודי צרפתי שעליו כתב "אחת החברויות היפות של חיי". אבל כמובן חברו הקרוב לאורך שנים היה הרמן לוי. הרמן לוי היה המנצח האהוב על וואגנר ואף ניצח על הבכורה של פארסיפל (האופרה האחרונה של וואגנר).לוי ווואגנר היו קרובים עד מאד.כה קרובים, שבסיום חייו, ביקש וואגנר שלוי יהיה אחד מנושאי הארון שלו (כבוד שמעניקים רק למשפחה וחברים קרובים במיוחד).

הרמן לוי

וואגנר השעיר

וואגנר, היה כנראה אדם מורכב במיוחד. הוא גם היה כנראה אדם די נבזי, לא נחמד, אפילו מגעיל. לא סתם, כמעט כל מי שהיה לו חבר/מורה/עמית, הפך בסופו של דבר לאויב או שונא או במקרה הטוב התעלמות טוטאלית אחד מהשני (למשל עם ניטשה). אבל למרות הכל, ככל הנראה הוא לא היה אנטישמי בהרבה מהאירופאי הממוצע באותה תקופה.

מה שגם בטוח, שיש במוזיקה אנטישמים גדולים ממנו, יש במוזיקה נאצים מוצהרים. אבל וואגנר נשאר השעיר לעזאזל. יש להיות כנים, ולהגיד שגם שטראוס היה מוחרם בישראל עד סוף שנות ה80, אבל מאז הוא מושמע גם בפילהרמונית הישראלית. אורף, ככל הידוע לי, מעולם לא היה מוחרם. אז מה יש בוואגנר שהפך אותו לנס החרם הגרמני?

לדעתי האישית, היה הכי נוח והכי כלכלי להחרים דווקא אותו.

את מי אפשר להחרים? להחרים את אורף, שכל ביצוע של כרמינה בוראנה נמכר כליל בשניות, במקרה הטוב, במקרה הרע הופך לאירוע המוני באיזה פארק, או שטראוס שיכול להיכנס לרפרטואר של קטע פה או שם של תזמורות, מבלי לעשות מזה רעש וצילצולים.

זה בניגוד לאופרות האפיות של וואגנר, שלא מתאימות לכל מאזין, שדורשות השקעות ענק בתפאורה, בשביל להעלות אותן ולא תמיד מחזירות את ההשקעה. מוזיקה מורכבת שלא שומעים מתנגנת ברקע, אלא יש צורך רב להשקיע ולהבין.

כל זה עומד כרועץ לוואגנר, הופך אותו למטרה קלה ופותח את האפשרות להעמיד אותו כשעיר לעזאזל של המוזיקה בארץ.
שיש שיקול כלכלי העובדות קצת פחות מעניינות.

מסקנה

מזל שהיטלר לא אהב את בונו

רוכבות מעל עיניים אנושיות

בוחרות את המובחרים

ואת השאר ממיתים

                                                  (רכיבת הוולקיריות – ריכרד ווגנר)

ride forest... forest

השבוע אנחנו מגיעים לחלק השני ,בסדרת הכתבות הספורדיות, העוקבת אחר סאגת אופרות מחזור הטבעת של ריכרד וואגנר.
בכתבה הראשונה חקרנו את האופרה הראשונה, זהב הריין, הנחשבת לאופרה המקדימה לטרילוגיית האופרות. הפעם הכתבה תוקדש לאופרה השניה, הפותחת את הטרילוגיה, הוולקיריות (Die Walküre). בנוסף גם נחקור את השימושים של המוזיקה של הטבעת בקולנוע ובתרבות הפופולארית (כן גם יהיה את הקטע מאפוקליפסה עכשיו).

הוולקיריות, כנראה הידועה ביותר במחזור האופרות של הטבעת, ולו רק בגלל "הלהיט" מתוכה, רכיבת הווילקיריות.  רכיבת הוולקיריות, היא ללא ספק קטע המוזיקה המפורסם ביותר של הטבעת ושל וואגנר בכלל, אולי אפילו אחד מקטעי המוזיקה הקלאסית הפופולרים ביותר. אבל מי הן בכלל אותן וולקיריות? ולאן הן רוכבות בצווחות כאלו!?

בפרקים הקודמים…..

בפרק הקודם סופר על, גמד ניבולגני בשם אלבריך ויתר על אהבה בשביל זהב קסום, ממנו חישל טבעת קסם שבעזרתה אפשר לשלוט בעולם, אך גם טומנת בחובה קללה על כל מי שיענוד אותה. בעזרת הטבעת אלבריך משעבד את בני עמו שיכרו לו זהב ואבנים טובות. בצד השני של היקום ראש האלים וואטן מנהל משא ומתן עם צמד האחים הענקיים על מנת שיבנו לו טירה,את משכן האלים, וואלהלה. בתמורה מבטיח להם וואטן את האלה פריאה. בסיום העבודה וואטן חוזר בו מההבטחה. לבסוף הצדדים מגיעים להסכם, וואטן יכסה את פריאה כולה בזהב והזהב הזה ינתן לאחים כתשלום. וואטן וחברו לוקי יורדים למעמקי האדמה אל הניבלונגים ומצליחים להערים על אלבריך לגנוב את הזהב שלו וגם את הטבעת.  וואטן מכסה בעזרתו את פריאה, לא לפני שהוא עונד את הטבעת לרגע קל. הענקים לוקחים את הזהב ואז מתחילה מריבה בינהם על הטבעת, מריבה שמסתיימת ברצח.

ועכשיו….

אבא של עוץ לי גוץ לי

מעשה בטבעת 2/4

וואטן ראש האלים, יורד להתעיצות על האירועים האחרונים עם אלת האדמה ארדה. ארדה מבשרת לו שהוא עשה טעות בזה שהוא לקח את הטבעת, ההחלטה הזו תעלה לאלים הרבה מאוד סבל. הם באותה הזדמנות גם מקיימים "יחסי אישות"… ונולדות להם 9 ילדות, במזל טוב, הוולקיריות– שבראשם הבכורה ברונהילדה. הוולקיריות, מטרתן אחת, לאסוף את נשמות הלוחמים הגיבורים ביותר ולקחת אותם לוואלהלה, שם יצטרפו לכוח המגן על הטירה. מגן מפני מי? מפני אלבריך וצבא הניבולונגים שלו. אלבריך מתגעגע לטבעת שלו, הוא חושק בה ולא יכול למצא מנוח בלעדיה, ותוקף בכל כוחו את הטירה על מנת להשיב לעצמו את "החמדה". הוא לא יודע שהיא כבר לא בוולאהלה.

טוב כנראה שזה נגמר (הגברת השמנה שרה)

היא כבר לא בוואלהלה, וכבר לא אצל וואטן. וואטן, שגם הוא הרגיש את העוצמה של הטבעת רוצה להשיב אותה אליו. אבל הוא לא יכול לעשות זאת בעצמו. הוא צריך גיבור שיפעל בשמו. ואז וואטן רוקח את התוכנית המורכבת ביותר שהרכיב  יצור בעל דעת.
וואטן מחליט שהגיבור צריך להיות בנו מאם אנושית, והוא מביא לעולם את התאומים זיגמונד וזיגלנדה , אך אמם נרצחת על ידי הנבל הונדינג וזיגלנדה נלקחת עימו. זיגמונד הצעיר נשאר לבדו, בגפו ובעיקר עם עצמו.

שנים חולפות, ליל סערה, רוחות נושבות והברקים רועמים. זיגמונד מחפש מחסה ונקלע לביתו המפואר של הלוחם הידוע הונדינג, ואת מי הוא רואה שם ממתינה לו בדלת עם מרק חם? נערה זהובת שער שנראת לו מוכרת, האם היא זו שחלם עליה כל חייו? האם ככה מרגישה אהבת אמת?! גם היא מרגישה אותו דבר.  הונדינג חוזר לביתו לגלות את זיגמונד שם, זיגמונד לא זוכר כלום מאותו מאורע לא את הונדינג ולא את אחותו.

אך הונדינג הנורא זוכר את זיגמונד, אבל גם מפחד ממנו. הוא מחליט שבנתיים יארח אותו בביתו אך בשעת לילה מאוחרת הוא ירצח אותו בשנתו.
הונדינג נרדם, אבל זיגמונד וזיגלנדה  כבר לא יכולים לעצור את עצמם, ותשוקתם הבלתי ברורה אחד לשני מתממשת. רק לאחר מימושה הם נזכרים מהיכן הם מכירים (כמה נוח), אבל כבר מאוחר מידי -האהבה היא גדולה מידי.

"וואווו איזה חרב גדולה יש לך, מזל שאנחנו לא אחים"

זיגמונד שמחליט להגן על אחותו שולף מתוך העץ חרב קסומה, הוא לא ידע שאת החרב החדיר אל העץ אביו, וואטן. לחרב יש כוח קסם עצום, היא זוהרת שיש אורקים בסביבה, ומכיון שאין אורקים במחזור הטבעת, היא פשוט מעניקה כוח עצום לאוחז בה. הוא לוקח את החרב, את האישה והם בורחים יחד.

פריאקה אישתו של וואטן, מחליטה שצריך להעניש את השניים בגלל גילוי העריות והניאוף. אבל כמו כל פוליטיקאי הסיבה לגזרה היא אחרת, היא פשוט יודעת שהם הילדים של וואטן מאישה אחרת. וואטן מצידו שולח את ביתו, הוולקירה ברונהילדה שתגן על הילדים הרכים, אלו עם החרב, הכוח וההורמונים הגועשים.  אבל כדרכן של נשים הנשואות לראשי אלים, פריאקה רבה עם בעלה ומתעמתת איתו והוא בחוסר רצון מקבל את מרותה ומשנה את הצו לברונהילדה להרוג את זיגמונד.

"לא עשיתי כלום היא היתה ככה שהגעתי!"

כאשר היא מגיעה מבולבלת מהפקודות הסותרות אל זיגמונד, היא נותנת לו שתי אופציות, לבוא איתה בטוב או לבוא איתה ברע. זיגפרד בוחר באופציה שלישית, הוא מודיע לברונהילדה שהוא לא יבוא איתה כי הוא עוד צריך לנקום את מות אימו ולהרוג את הונדינג הנורא. הוולקירה הקרה מתרככת ומעלימה עין.  זיגפריד נפגש עם הונדינג ומתחיל קרב המאה, קרב אמתנים שבו אף אחד מהשניים לא מוותר, אבל לבסוף זיגמונד הצעיר מוצא את עצמו בעמדת המתקיף ובעל הכוח. אבל אז מופיע וואטן,  מרוגז על ביתו הסוררת שהמרתה את פיו, ומתקן את מה שהיא היתה אמורה לעשות, הוא מנפץ את החרב לרסיסים ומותיר את זיגמונד חסר הגנה כנגד הונדינג.
הייתי רוצה להגיד לכם שלמרות זאת הוא הצליח להביס את הונדינג, אבל לצערי זיגמונד נרצח על ידי הונדינג.
אבל החדשות הטובות שמייד אחרי זה וואטן הרג את הונדינג אז……

בורנהילדה לוקחת מהר את זיגלנדה ומנסה למצוא לה מחסה, 8 אחיותיה של ברונהילדה לא ממש עוזרות לה בעיקר מהחשש מ"חכי חכי מה אבא יעשה לך כשהוא יחזור הביתה", ברונהילדה מכסה על בריחתה של זיגלנדה ליער, לא לפני שהיא מבשרת לה שהיא נושאת בבתנה בן זכר בשם זיגפריד, פרי אהבת אחים.

וואטן, שכבר ממש עצבני על ברונהילדה, מחליט לשלול ממנה את דרגות הוולקירה ולהפוך אותה לבת אנוש רגילה, ולא רק זה אלא גם להטיל עליה קללה, סטייל היפיפיה הנרדמת/שלגיה/וכו… היא תישן מוקפת בחומת אש עד שגיבור אמיתי יתן לה נשיקת אמת. בוכה ושבורה נרדמת ברונהילדה

דם ואש ותימרות אלים

והמסך יורד על החלק השני.

וואנגר בקולנוע.

הקשר של וואגנר לקולנוע הוא לא קשר טריוויאלי, המלחין נפטר כמה שנים לפני שהאחים לומייר הציגו את הפלא החדש. נכון שיש הרבה מלחינים שהמוזיקה שלהם מתנגנת בסרטים שונים, אבל אף אחד מהם לא נחשב כמי שנותנים השראה להלחנת סרטים.
מקס סטיינר המבקר האגדי כבר אמר, שאם וואנגר היה חי במאה ה20, הוא היה הופך לגדול מלחיני הסרטים. הדרך שבה וואנגר כתב את המוזיקה והשימוש שלו בלייט מוטיב הם מה שהופכים את הלחנת הסרטים (הטובים לפחות) למיוחדים וחשובים כל כך. כל מוזיקות הנושא למינהם, מרוקי ועד מלחמת הכוכבים, כולן נגזרות מהשימוש של וואנגר באופרות.

אבל מה לגבי המוזיקה עצמה שהוא כתב, כיצד מתייחסים אליה בקולנוע ? האם יש השפעה בין מה שהוא כתב לאיך שזה מוצג בסרטים מסוימים ?

כמובן שהשימוש הכי ידוע והכי מושכל במוזיקה של וואנגר הוא על ידי פרנסיס פורד קופולה, בסרט אפוקליפסה עכשיו. קופולה משתמש בקטע של דהרת הוולקיריות בכמה וכמה רבדים. הרובד הראשון הוא הרובד הדיאגתי, המוזיקה בסרט היא לא מוזיקת רקע שמולבשת, המוזיקה היא חלק מהסצינה, הדמויות בסרט שומעות אותה בדיוק כמו הצופים מחוץ לסרט. מפקד הטייסת משתמש במוזיקה כסוג של לוחמה פסיכולוגית. זה מפחיד את המקומיים.

אבל יש בהחלטה הזו עוד כמה רבדים מתחת לפני השטח, בסאב טקסט. קודם כל ברמה הפשטנית, של האדם האירופאי שמשתמש בכוח כנגד עם פרימיטיבי יותר. והמוזיקה של וואנגר מסמלת יותר מכל מלחין אחר את הקשר בין מלחמה לתרבות. ובעצם מיצג את כל מלחמת ויטנאם כמלחמת תרבות (לבן כנגד צהוב, צבא כנגד גרילה, דמוקרטיה כנגד קומוניזים).
אבל יש משהו הרבה יותר עמוק גם מהרמה הזו, שלפי דעתי נכנס בתת המודע של קופולה, המסוקים מושווים לוולקירות המעופפות, זה ללא ספק. הריקוד של המסוקים בשמים לצלילי המוזיקה הוא מרשים וללא ספק מכוון, אבל מה שאני לא חושב שהוא מכוון, הוא התפקיד של הוולקירות. הוולקירות כמו שאמרנו כאן מוקדם, יש להן מטרה אחת, לקטוף את הלוחמים האמיצים והחזקים ביותר אל וואלהלה. ואם אותם מסוקים משולים לוולקירות, אז לוחמי הויאטקונג משולים ללוחמים אמיצים הראויים למושב לצד האלים. קופולה שחווה את המלחמה הזו באופן אישי וישיר, כנראה רואה בצבא הויאטקונג, אותו צבא שבסופו של דבר ניגב עם האמריקאים את הרצפה, כצבא שמורכב מלוחמים אמיצים הרואיים יותר מהלוחמים האמרקאיים.

אבל וואנגר לא רק מוצג בצורה לוחמנית וקיצונית כזו , הוא אף מוצג לפעמים באור חביב והומוריסטי, יש שתי דוגמאות נהדרות, אחת זה השימוש של צ'רלי צ'פלין בפתיח של לונגהורן. הריקוד המפורסם של הרודן שרוקד לצלילי ואגנר עם גלובוס. ריקוד אהבה משעשע.
אבל אולי אפילו יותר מפורסם ויותר מצחיק, הוא לא אחר מהארנב המפורסם ביותר, באגס באני. באגס באני בתפקיד חייו כברונהילדה.

ונסיים עם עוד קטע ווידאו שיחבר אותנו לחלק הבא בסדרה, זיגפריד האופרה הרביעית והבעיה היהודית אצל וואגנר.

 מסקנה

ברונהילדה וזיגלנדה שמות נהדרים לחתולות